אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים, ואין שוטה גדול ממני. לכן, אחרי שנבואתי הראשונית לגבי המונדיאל הניבה תוצאה עלובה למדיי(13 מתוך 16 הנבחרות שהימרתי שיעלו לשמינית הגמר אמנם עלו, אבל לרבע הגמר הגיעו רק 4 מתוך ה-8 שלי) אין דבר יותר טבעי לעשות מלהמשיך ולהמר מכאן.

רבע הגמר

גרמניה-ארגנטינה: המארחת מציגה בנתיים כדורגל התקפי ומשוחרר, אבל חדיי-העין בוודאי יכלו להבחין בבעיות מסויימות בהגנה שלה, שלא באו לידי ביטוי בספיגת שערים רק בשל העובדה שעד כה היא פגשה נבחרות לא מספיק טובות(כולל שבדיה). ארגנטינה היא המבחן הגדול באמת הראשון של קלינסמן, והוא לא הולך לצלוח את המבחן הזה. ארגנטינה עוצרת את ההתקפה של גרמניה, ואחרי התעללות של ריקלמה וסאביולה בהגנה הגרמנית עולה לחצי הגמר עם נצחון במשחק דו-צדדי ומשובח.

איטליה-אוקראינה: שתי הנבחרות הכי פחות מרשימות מבין אלה שהעפילו לשמינית הגמר, יחד עם אנגליה, ועם זאת אחת מהן תהיה בחצי הגמר. האם זו תהיה איטליה, שרק השם שלה נשאר כעדות להיותה נבחרת גדולה, או אוקראינה הרעבה להישגים אך חסרת-הנסיון במעמדים שכאלה? קשה לי להמר בעד האיטלקים במשחק כלשהו, אבל לצערי הנסיון אמור לעשות כאן את העבודה. ניצחון דחוק לאיטלקים.

אנגליה-פורטוגל: בכל משחק אני חושב שאנגליה תשתפר ותתחיל סופסוף לשחק כדורגל נורמלי, ובכל משחק מחדש אני מתאכזב. הפעם, מהמשחק שהיא הציגה נגד אקוודור בשמינית הגמר באמת שכבר אין לאן לרדת, ואני מהמר שהאנגלים יראו לנו קצת ממה שהם יודעים דווקא נגד פורטוגל, נבחרת שמשום מה נחשבת למוכשרת ומבריקה ואפילו מכונה "ברזיל של אירופה", אבל בעצם מתבססת על משחק לוחמני חסר-פשרות ואף מעט נוקשה, כבבואה של מאמנה סקולארי. אנגליה בחצי הגמר.

ברזיל-צרפת: ברזיל היא עד עכשיו אשליה אופטית. לכאורה רק נצחונות והפרש שערים של 10-1, אבל בואו נראה על מי בעצם היא גברה: בדוחק של קרוראטיה שלא הזכירה את עצמה, במשחק רע על אוסטרליה, 4-1 על גמדיי יפאן האיומה ו3-0 על גאנה, אולי הנבחרת הנאיבית ביותר בתולדות המונדיאל, שאפילו כשניצחה 2-0 את צ'כיה היתה צריכה לנצח לפחות 5-0. כמו לגרמניה, כעת לברזיל יש מבחן רציני ראשון, ועוד איזה מבחן. צרפת, גם עם הגנת ברזל וגם עם פטריק ויירה, שחקן הטורניר עד עכשיו למי שלא שם לב, במרכז השדה. אני לא אומר שצרפת מבריקה או שווה חצי גמר ביכולת שלה, אבל עבור ברזיל ספציפית צרפת היא הנבחרת המסוכנת ביותר, הן בגלל ההגנה שלה שיכולה להחזיק את הברזילאים על 0-0 120 דקות, והן בגלל המערך של דומנק(מאמן גרוע לכשעצמו שצרפת מצליחה למרות ולא בזכות נוכחותו), שאם פריירה לא יתאים את עצמו אליו בכך שיפתח עם 3 קשרים באמצע במקום אדריאנו הוא עלול להפסיד את המשחק.  אם ברזיל לא תעלה שני הילוכים בהתקפה לצרפת לא יהיה קשה לעצור אותה, ומנגד עם שחקנים כמו ריברי, אנרי(אם יפסיק להיתפס בנבדל) וזידאן, הקשיש הזה שאף אחד כבר לא ספר אותו, הצרפתים יכולים בהחלט לעקוץ. הימור שלי: משחק משעמם וצרפת בחצי הגמר אחרי נצחון בהארכה.

חצי הגמר

ארגנטינה-איטליה: פה ההתלבטות האמיתית שלי. איטליה נראית רע, אבל פרשת השחיתות ונסיון ההתאבדות של פסוטו עלולים לדחוף אותה קדימה. עם זאת אנחנו הרי לא רוצים שתי נבחרות לא ראויות בגמר, אז נסתפק רק בזו הלא ראויה שתגיע מחצי הגמר השני. וחוץ מזה, יש גבול עד כמה אפשר לעבוד על כל העולם: איטליה פשוט לא מספיק טובה כדי לעבור את ארגנטינה. בנאפולי בחצי גמר מונדיאל 1990 זה נגמר בפנדלים לטובת הכחולים-לבנים, גם הפעם זה יכול להיגמר שם. ואיך שלא יהיה, אני הולך עם ארגנטינה.

אנגליה-צרפת: צרפת עייפה מהקרבות מול ספרד וברזיל, אנגליה טובה או לא טובה- מה זה בעצם משנה. האנגלים הרי התחפשו לגרמנים של פעם במונדיאל הזה, והם יעשו את העבודה. אני לא יודע למה אני עדיין מאמין שהנבחרת האיומה הזו שווה משהו, והמשפט "אנגליה בגמר" נשמע לי די הזוי, אבל מי שלא מהמר לא מסתכן.

הגמר

אנגליה-ארגנטינה: אחת היריבויות הגדולות שיש בכדורגל במישור הבינלאומי תספק לנו גמר מדהים, שכן במשחק גמר כמו במשחק גמר מה שחשוב הוא הסיפור, הפיקנטרייה והיריבות יותר מהכדורגל, ובצדק. זוכרים את המשפט ההזוי מקודם, "אנגליה בגמר"? אז מה דעתכם על המשפט הבא:"בקהם (הלוואי וזה יהיה ג'ררד) מניף את גביע העולם. אנגליה אלופה אחרי 40 שנה".

בכיכר קטנה מרוצפת אבן מתקופת ימי הביניים בעיר סיינה שבמחוז טוסקנה הציבו מסך ענק ותושביי העיר מתקבצים שם ביחד עם התיירים המציפים את העיר בעונה זו של השנה כדי לראות את משחקי המונדיאל, והמשחקים של איטליה במיוחד. אתמול, מספר דקות לפני שבע בערב שעון איטליה, כל הכיכר היתה על הרגליים. אלפיי איטלקים לא יודעים את נפשם מרוב שמחה, ובינות להם מובלעת קטנה של תיירים אוסטרלים שתופסים את הראש ולא מאמינים שזה קרה להם, וחלקם אף מזילים דמעה. מאוחר יותר, בבתי הקפה הקטנים שבצידיי הכיכר, הויכוח בין האוסטרלים למקומיים בנוגע לסוגיית הפנדל בדקה ה-93 שהכריע את המשחק יהיה שיחת הערב.

בקומה ה-34 של מגדל משרדים בפרבריי טורינו נערכת ישיבת הדירקטוריון של חברת פיאט. מספר דקות לפני השעה שבע, נשמעים בו-זמנית כמה ריטוטים של מכשיריי טלפון ניידים. חמישה מחברי הדירקטוריון מעיפים מבט מהיר מתחת לשולחן בצג הפלאפון, עליו נכתב "פנדל של טוטי בדקה ה-93 העלה את איטליה לרבע הגמר", ומגניבים חיוך קטן איש לחבריו בצדדיו השונים של שולחן הישיבות הגדול.

ברחבת הכניסה לפקולטה לאמנויות של אוניברסיטה בתל אביב, ישראל, התקבצו כמה עשרות סטודנטים ואנשיי סגל בשביל לראות את המשחק בין איטליה לאוסטרליה על מסך גדול. למרות שהימים הם ימיי שיאה של תקופת הבחינות המקום מוצף בסטודנטים, חלקם הגדול אוהדים של הסקוודרה אזורה, ורובם דווקא ממוצא ערבי. הקללות שלהם בערבית במהלך המחצית השניה מתחלפות בצהלות שמחה אדירות אחרי השער של טוטי, ודגל איטליה מונף בגאווה על ידי הישראלים ממוצא ערבי בצפונה של עיר-החוף בארץ הקודש.

מאוחר יותר באותו יום שלושה ישראלים ממוצא אוקראיני יושבים בפאב אירי בעיר-חוף אחרת בארץ הקודש ורואים את המשחק בין אוקראינה לשוויץ. המשחק מסתיים בתיקו מאופס ומגיעים לפנדלים. השלושה בוהים במתח רב ואף בחשש-מה אל המסך הגדול, יחד עם שאר האנשים בפאב. באותם רגעים ממש, גבר בחליפת-עסקים מהודרת נעצר ליד בית קפה בקרישצ'טיק, השדרה הראשית והמפוארת של קייב, בירת אוקראינה, כדי לתפוס את דו-קרב הפנדלים על גבי מסך הטלוויזיה הקטן שניצב במקום. מנקה הרחובות לבוש הסחבות שעובר בסמוך נעצר גם הוא, ושניהם בוהים כמו ילדים קטנים במסך, מחכים לרגע ששבצ'נקו ינעץ את הפנדל הראשון ברשת של השוויצרים. שבצ'נקו מחמיץ. השניים תופסים את הראש, אגרופים מוטחים בשולחנות בית הקפה כמו גם בפאב האירי שבעיר החוף הישראלית. גם השוויצרים מחמיצים, ולבסוף אוקראינה מנצחת ועולה לרבע הגמר. בעיר החוף הישאלית שלושת המהגרים האוקראינים הצעירים צוהלים ביחד עם עוד כמה ישראלים ילידיי-הארץ שאהדתם נתונה לאוקראינה מסיבות השמורות עימם. בקייב, החליפה המהודרת של איש העסקים מתחככת בסרבלו המלוכלך של מנקה הרחובות כאשר השניים, משני צידיו של פער סוציו-אקונומי מהגדולים במדינות אירופה, מתחבקים ברגע של שכרון-חושים, לפני שכל אחד ימשיך לדרכו, זה לטאטוא השדרה וזה למרומיי העשירון העליון.

כדורגל הוא הדבר היחיד בעולם שבו מחזות מעין אלה יכולים לקרות. בימים של מונדיאל, המחזות הללו קורים מיליוניי פעמים מדיי יום ביומו ובכל נקודה על הגלובוס. אין עוד תקופה כזו, אין עוד משחק כזה, אין עוד דת כזו.

היא תספר לכם על הצד היפה של ההופעה והמסביב ותגרום לכם לקנא בה(והיא מקבלת לינק פה למרות שהיא לא התקשרה אליי). החוויה שלי היתה שונה, אבל אולי יפה בדרכה שלה.

היום הזה היה מלא תהפוכות במיוחד. מה שהחל בג'וב חלומי בתור סדרן בהופעה של ווטרס(עם הבטחה לסיכוי טוב להיות בתוך ההופעה עצמה במסגרת העבודה), המשיך במפח נפש ונגמר בהנאה צרופה במסגרת המגבלות. והמגבלות היו רבות אמנם, אבל אם כשישבתי בצהריי היום ברחוב סוקולוב בחולון מבועס רצח מזה שאני לא אהיה במופע מישהו היה אומר לי שאני אראה את המופע בצורה סבירה, אשמע אותו בצורה יותר מסבירה ואוכל להרגיש חלק ממנו, וכל זה אפילו בלי לקנות כרטיס, הייתי שמח מאוד על כך.

העובדה שלא עבדתי כסדרן מקורה בחוסר תיאום שערורייתי בין הכוח אדם שדרכו הייתי אמור לעבוד לבין החברה שאחראית לספק את הסדרנים, בקשר לשעה שבה עלינו להגיע למקום. איחור של חמש דקות שלנו שמקורו בשעה מוטעית שקיבלנו מהכוח אדם גרם לכך שלא יקחו אותנו למרות תחינותינו, וכל מה שנותר לנו הוא לנסוע למשרדיי הכוח אדם בחולון ולהוציא עליהם את העצבים שלנו.

האם כאן הכל נגמר, וחזרנו הביתה עם הזנב בין הרגליים? לא ולא. לאחר לבטים ארוכים החלטנו לנסוע לנווה שלום בכוחות עצמנו, ולעשות את זה כמה שיותר מוקדם כדי להימנע מהפקקים האיומים. אני ו-ו' אספנו את פ', שבא רענן מהבית ולא היה מוכה יגון כמונו ומתוקף מעמדו היה עליו לעודד אותנו, ויצאנו לכיוון לטרון באוטו שלי.

למרות שנערכתי לנהיגה ארוכה ומייגעת במיוחד ואף החלפתי חולצה לפני היציאה למקרה שאזיע מאוד, הדרך לשם דווקא היתה מהנה מאוד. נכון, היה פקק, אבל הוא לא היה נוראי כפי שאפשר היה לצפות(וכפי שאכן היה בשעות מאוחרות יותר) ואחרי כשעה הגענו. במהלך הנסיעה קרו לא מעט דברים משעשעים/הזויים, ביניהם אפשר לציין את האיש בצד הדרך שהיה דומה שתי טיפות מים לרוג'ר ווטרס, האישה באוטו לידנו שממרומיי גיל העמידה שלה שמה את shine on you crazy diamond  בפול ווליום ושרה עם המילים והעובדה שנסעתי נגד כיוון התנועה בכביש 3 שנחסם לכיוון הנגדי בשל העומס הכבד.

הגענו בסביבות שש. לקנות כרטיס מעולם לא היתה הכוונה והקופות גם נסגרו באותו שלב, אז ריכזנו את מאמצינו בחיפוש אחר ספוט טוב לראות ממנו את המופע מבחוץ, ומהר מאוד עלינו(תרתיי משמע) על גבעה קטנה שמשקיפה בדיוק לעבר הבמה, קצת מהצד אבל מספיק טוב בשביל 0 שקלים. הופעות החימום לא ממש עניינו אותנו ועד ההופעה יצאנו לטיול רגלי לכיוון מנזר לטרון, דרך שדות החומוס. בדרך קרה אחד הדברים הכי מעודדים עבורי באותו רגע, כשראינו את אותם הפרצופים מחולון, אותם סדרנים שהיינו אמורים להימנות עימהם, עומדים על שביל גישה הרחק ממקום ההופעה, ולפי דבריהם שם כנראה גם הם יישארו עד הסוף. לא כניסה להופעה ולא נעליים, סתם ייבוש בשמש ומקסימום לשמוע את ההופעה, זה מה שהייתי מקבל ב"עבודה החלומית".

הגענו אל תחומיי המנזר בדיוק כשמשינה עלו, והשילוב של הישיבה למרגלות המנזר, השקיעה היפה ו"למה לי פוליטיקה עכשיו" לייב ברקע היה הרגע שבו הבנתי בוודאות שאני לא רק שלא מתחרט על ההחלטה לבוא לפה בלי כרטיס אלא אף שמח על כך.

חזרנו בשביליי החומוס לצליליו (המזוויעים למדיי) של דיוויד ברוזה ופילסנו את דרכנו בקושי רב אל כמה סלעים פנויים אחרונים שנותרו על אותה גבעה, שעד אותה שעה כבר היתה מאויישת בכמה מאות אוכליי-חינם כמונו. חלקם באו מצויידים היטב לארוע(מחצלות, משקפות, אוכל, אלכוהול ואף מצלמות וידיאו אימתניות, והגדילו לעשות כמה חבר'ה שהביאו מנגל). המופע החל באיחור של חצי שעה בשל כאוס-הפקקים, וכבר מהרגע הראשון היה ברור מהו הדבר שהיה הכי חשוב להביא לארוע שכזה ולא הבאנו: משקפת. הסאונד היה טוב מאוד, את המסכים הגדולים ראינו בצורה מספקת, אבל על הבמה עצמה התרוצצו כמה נקודות קטנות שאפשר היה רק לנחש שאחת מהן היתה ווטרס. עם משקפת כל הבמה היתה יכולה להיות פרושה לרגלינו. בלעדיה, אפשר היה ליהנות בעיקר מהקולות ועצם המעמד.

In the flesh, mother, wish you were here, have a cigar  וכמובן shine on you  פתחו את המופע בצורה מרשימה שענתה על כל הציפיות. אחר כך הגיעו כמה שירים מהאלבום the final cut  שאני לא ממש מכיר ועוד שיר מאלבום סולו של ווטרס, וגם אני וגם האנשים מסביב התקררנו קצת. מישהו שישב מאחורינו הרבה לעשות וצעק "רוג'ר, תתעורר" כאילו שהוא במגרש כדורגל. נער-מוכר-גלידה שהנעים את זמננו בשירת "2 קסטות ב-10" והלהיט ההיסטרי "אני הולך!!!" תרם גם הוא לאוויריה הלא-ווטרסית בעליל.

החלק הראשון נגמר, ולמרות שהיה בכלל לא רע שם למעלה בהפסקה עשינו את דרכנו מטה אל עבר השערים, כדי לשמוע ולראות את דארק סייד אוף דה מון(ביצוע מלא של כל האלבום) מזווית קצת אחרת. את האנשים על הבמה הפעם לא ראינו בכלל, אבל ההרגשה לעמוד בשערים היתה של קרבה מקסימלית להופעה והאווירה שם היתה שונה.

למרות הפחד מהפקקים נשארנו לכל ההדרנים, ששיאם היה comfortably numb, ולבסוף עדיין הספקנו לרוץ מספיק מוקדם לאוטו כדי לצאת לפני העומס הגדול ולא להיתקע בפקק.

מזווית האאוטסיידר שלי אני יכול להגיד שזה בהחלט נראה כאילו ההופעה היתה שווה את המחיר, כי אם אפילו רק לעמוד בחוץ במרחק מאות מטרים מהבמה עשה לי משהו, זה היה עושה לי הרבה יותר להיות באחת השורות הראשונות. הסאונד ופירוטכניקת-הבמה היו בסטנדרטים שלא נראו הרבה בארץ, ווטרס הוא לא גילמור מבחינת השירה אבל סיפק את הסחורה, סנואי וייט- הגיטריסט של ווטרס שאני מודה שלא הכרתיו לפני כן- הוא גיטריסט מצויין והעובדה שהוא ניגן עוד עם ההרכב המקורי משנת 77' אומרת הכל, והפלייליסט עצמו  כלל כמעט את כל מה שרציתי שיכלול. בקיצור, כשפינק פלויד יתאחדו ויגיעו להופיע בארץ ב-2012 (עלק) אני הפעם בוי איי פי.