קיץ 1982

איטליה זוכה בגביע העולם בכדורגל בצל פרשת שחיתות שאיימה לרסק את הכדורגל האיטלקי ערב המונדיאל.

צה"ל מתחיל במבצע מצומצם בתוך לבנון בתגובה להתקפות אש"ף על יישובים ומוצביי צה"ל בצפון, מבצע שהופך למלחמה ארוכת שנים ועקובה מדם.

קיץ 2006

איטליה זוכה בגביע העולם בכדורגל בצל פרשת שחיתות שאיימה לרסק את הכדורגל האיטלקי ערב המונדיאל.

צה"ל מתחיל במבצע מצומצם בתוך לבנון בתגובה להתקפות החיזבאללה על יישובים ומוצביי צה"ל בצפון. מבצע שיהפוך למלחמה ארוכת שנים ועקובה מדם?

מישהו אמר רטרו?

רק שהפעם המונדיאל כבר נגמר ולא תהיה הפסקת אש בזמן המשחק בין ברזיל לאיטליה.

יומיים עברו מאז סיום המונדיאל, ועל הזכייה הלא מרשימה והלא ראויה של איטליה אף אחד כמעט לא מדבר. על זידאן-מדברים ועוד איך.

באינטרנט ובעיתונות, כותרות אודות הזכייה והחגיגות של הסקוודרה אזורה תופסות את אותו הנפח כמו כותרות שמנסות להתחקות אחר המילים המדוייקות שאמר מטראצי לזידאן רגעים לפני שהקרחת שהביאה לצרפת את גביע העולם ב-98 הורידה אותו אל הדשא בברלין.

בבית הקפה במרכז ת"א שבו ישבתי אתמול חבורות של גברים מדברים בלהיטות על פרשת זידאן. את הנושאים המרכזיים הנדונים אצל יושביי בית הקפה, כמו גם אצל רוב הפרשנים והעיתונאים, אפשר לחלק ל-3 קטגוריות משנה: "גיבור לאומי או שחקן מלוכלך-זידאן בראי ההיסטוריה", "ההרחקה-השפיעה או לא השפיעה על המשחק" וכמובן "מה אמר מטראצי". פה ושם נזרקות גם כמה מילים על איטליה.

ומה עם דור העתיד? הילדים שמשחקים כדורגל מתחת לבניין שלי עסוקים בעיקר בלהדגים אחד על השני את ה"נגחה" המפוארת ששלח הגאון ממוצא אלג'יראי אל תוך חזהו של ה"ז'לוב" האיטלקי. אחד מהם אף מציין שהתנועה שהביאה להרחקתו של זידאן מזכירה לו משהו מ"דרגון בול זי". גם כאן לא תשמעו הרבה את המילה "איטליה".

והנה, תראו אפילו אותי. רציתי לפרסם פוסט חגיגי לסיכום המונדיאל, עם בחירת המצטיינים שלי, אבל בינתיים אני כותב רק על תקרית זידאן-מטראצי. והאמת, אני חלק מהאופנה. המוטיב העיקרי שחזר על עצמו במונדיאל 2006 ז"ל הוא הנסיון לייצר כותרות ודרמות בכוח מרוב שלא היו כאלה על המגרש: התגרה בין שחקניי ארגנטינה לשחקניי ואנשי הצוות המקצועי של גרמניה, העימות בין רונלדו לוויין רוני, ההתלהבות מ"גרמניה החדשה" ומשהו אחד שכן קשור לכדורגל נטו, ה-6-0 של ארגנטינה על סרביה שבהיעדר משחקים גדולים במונדיאל הזה הופך בעל כורחו לקלאסיקה של ממש(בלי להוריד דבר מהעובדה שזו באמת היתה תצוגה אדירה של ארגנטינה).

ומעל הכל זידאן. הסיפור שלו היה אחד הסיפורים של המונדיאל עוד לפני הגמר, אבל הטוויסט בעלילה בדקות הסיום של ההארכה הפך אותו לסיפור היחיד כמעט שנזכור מגרמניה 2006. כל התמונות הגדולות שצולמו בחודש האחרון בגרמניה לא מתקרבות אפילו לתמונה של זידאן יורד לחדר ההלבשה כאשר ברקע גביע העולם. יש גיבור למונדיאל. האם הוא בעיקר טראגי-ימים יגידו.

בינתיים זידאן התכבד להיבחר גם בתור שחקן המונדיאל(לא, זו לא בדיחה) של פיפ"א. לפני קנבארו שצחק בפנים למיטב חלוציי העולם, לפני ויירה שבלעדיו זידאן היה מסיים את הקריירה שלו עוד בשלב הבתים. אצלי לזידאן בקושי יש מקום אפילו ב-11 של המונדיאל(בשער בופון, מגן ימני זאמברוטה, בלמים קנבארו ואז'אלה, מגן שמאלי גרוסו,קשרים פירלו ויירה ריקלמה וזידאן, חלוצים אנרי וקלוזה, תודה ששאלתם).

ומילה אחרונה על האלופה. בכל זאת יש אחת כזו. כל פסטיבל זידאן שמתפתח כאן בימים שמאז הגמר רק מדגיש עוד יותר עד כמה קיבלנו אלופת עולם שקשה להזדהות איתה אם לא גדלת בארץ המגף. איפה הנבחרת הזו ואיפה הימים של פאולו רוסי, ג'יאני ריברה, אפילו רוברטו באג'יו. זו כנראה אלופת העולם הגרועה ביותר בכל הזמנים, אלופת העולם ששיחקה הכי גרוע בגמר, אלופת העולם העולם עם הכי מעט פעולות נוצצות של שחקניי התקפה בדרך לזכייה. כשמסתכלים על הרמה של איטליה לעומת הרמה של ברצלונה אפשר רק להבין את גודל הפער ההולך ומתעצם בין רמת הנבחרות לרמת המועדונים בכלל ובין המונדיאל לליגת האלופות בפרט.

מרוב המונדיאלים אנחנו זוכרים לפחות נבחרת אחת גדולה או שחקן אחד משכמו ומעלה. מהנוכחי נזכור שני אנשים, רק אחד מהם שחקן וגם הוא ייזכר בעיקר לא בגלל הכדורגל: יורגן קלינסמן וזידאן. אחרי כל זה, מישהו מעז להגיד שזידאן לא יצא גדול מהמונדיאל הזה?

שני משחקי גמר גדולים יתקיימו היום, ממש האחד אחרי השני: גמר טורניר הגברים של ווימבלדון בטניס יפגיש את פדרר ונדאל ואם יהיה דו-צדדי ויימשך זמן רב סיומו עלול כמעט לחפוף לפתיחתו של גמר המונדיאל בין צרפת לאיטליה.

מבחינה ספורטיבית גרידא, מבחינת ההשלכות שיכולות להיות לשני הגמרים של היום על הספורט, אין ספק שהגמר המעניין יותר הוא דווקא זה של הטניס, משם בניגוד לגמר המונדיאל יכולה לצאת בשורה של ממש: פדרר מול נדאל הוא קרב בין שתי אסכולות-טניס שונות, סגנונות שונים עם רקע היסטורי שונה. קרב שאם הספרדי ינצח בו, ידברו על הניצחון הזה עוד הרבה שנים. האם שחקן ספרדי שמשטח הדשא זר לו (כמו לכל שחקן ספרדי בהיסטוריה) יכול לזכות בווימבלדון תוך ניצחון על מי שמסתמן כגדול שחקניי הדשא בכל הזמנים? שאלה מרתקת שנקבל עליה תשובה חלקית לפחות היום.

צרפת נגד איטליה בגמר המונדיאל הערב, בניגוד לקרב הטניס הגדול, לא טומן בחובו שאלות מעין אלה.

בגמר המונדיאל של 2002 העולם כולו חיכה לראות האם ברזיל ההתקפית יחסית תצליח לגבור על גרמניה ההגנתית, המשעממת, בעלת הכדורגל הציני. בגמר יורו 2004 חיכינו לראות האם נבחרת נחותה כמו יוון שמתבססת על טקטיקה בלבד יכולה לנצח נבחרת ביתית מוכשרת כמו פורטוגל. אפילו בגמר של מונדיאל 90, מונדיאל שהיה משעמם ודל בשערים עוד יותר מהמונדיאל הזה, בין ארגנטינה לגרמניה נשאלה בגמר השאלה האם נבחרת דרום-אמריקאית יכולה לזכות בגביע העולם על אדמה אירופאית, שאלה שלא יכולה להישאל היום כי מדובר בשתי נבחרות אירופאיות.

הפעם, זהו משחק כדורגל בין שתי נבחרות כמעט זהות מבחינה טקטית, שמי שלא תהיה המנצחת בו לא נקבל שום בשורה לכדורגל. למעשה המונדיאל הזה כולו לא מהווה שום בשורה לכדורגל, אלא רק המשך ישיר למגמה שהחלה עוד ב-2002 ונמשכה ביורו 2004, של כדורגל יעיל וציני.

אז מה נשאר בהיעדר השאלות הללו, בהיעדר האפשרות לבשורה של ממש לכדורגל? נשארו, כמובן, הסיפורים הקטנים. זידאן יכול להוביל נבחרת צרפתית פחות טובה מזו של 98 ואף מאלה של שנות ה-80 לזכיה שניה בגביע ולפרוש על פסגת העולם אחרי שכולם כבר הספידו אותו ואת הטריקולור-תודו שזה סיפור ענק. בשביל סיפור כזה אפשר לשים בצד אפילו את העובדה שזיזו לא היה באמת כל כך גדול במונדיאל הזה, ובעצם נתן רק משחק אחד טוב באמת, מול ברזיל שנתנה לו חופש יחסי לעשות את מה שהוא יודע. ביכולת של זידאן לא היתה שום בשורה לכדורגל, בניגוד לכל אלה שחושבים שכמה מהלכים יפים נגד ברזיל ושער מאוחר נגד ספרד המפורקת הופכים אותו לכוכב המונדיאל. רק הסיפור שמתהווה כאן הוא המעניין.

מנגד איטליה, ששיחקה כדורגל ציני לאורך כל הדרך מלבד 30 דקות נפלאות בהארכה מול גרמניה, שרק הדגישו עוד יותר את העבודה כמה הכדורגל מקודם היה ציני. מיותר לציין שזו נבחרת איטלקית שלא מביאה איתה שום בשורה, אפילו לא בשורה מקומית כמו שהביאה גרמניה, שלא לדבר על בשורה לכלל עולם הכדורגל. זו פשוט איטליה הקלאסית במיטבה. אז מה נשאר?שוב, הסיפור כמובן. איטליה חוזרת הביתה עם הגביע אחרי פרשת השחיתות שמיותר להרבות עליה במילים ונסיון ההתאבדות של פסוטו. קנבארו מניף את הגביע שהושג הרבה תודות לו ומקדיש אותו לפסוטו שנאבק על חייו. כל איטליה ובמיוחד דל פיירו מגרשים את כל השדים של גמר יורו 2000 שבו הם הפסידו בצורה כה אכזרית לאותה צרפת! סיפור ענק, מהגדולים אי פעם בספורט העולמי.

שני הגמרים של היום מרתקים, אבל באופן כל כך שונה ומסיבות כל כך שונות. שניהם מייצגים את שני האספקטים השונים אך השזורים זה בזה של הספורט: מצד אחד התמודדות תחרותית, ומצד שני סיפור.

שיהיה יום גדול של ספורט(או שמא יום של ספורט גדול) לכולנו.