התבכיינות בס: 

 אז אני בסיסט, מסתבר.

 "פורבידן פרוט" החליטו שהם רוצים אותי, וזה אומר אחד משני דברים: או שהם ממש רוצים אותי בלהקה כאדם בלי קשר ליכולותיי בבס או שהם ממש נואשים לבסיסט. אולי שילוב של שניהם.

 אתמול קיבלתי את הבס ויש לי הרבה קשיי הסתגלות. המעבר מלנגן על מיתריי הבס בקלאסית שלי, עליהם כבר התחלתי להשתלט אט-אט, למיתריי הבס העבים, הארוכים ועם המרווחים הגדולים יותר ביניהם קשה לי. בנוסף לכך העובדה שאני טס עוד מעט ולא אוכל לקחת חלק בכמה חזרות מקשה על כל עניין השתלבותי בלהקה עוד יותר.

 אני אפילו לא יודע אם אני מתאים לנגן בלהקה בלי קשר ליכולת המקצועית, ואם אני מתאים אז אולי אני צריך עוד זמן להשתפשף עם עצמי. בינתיים כל עוד הם רוצים אותי אני שם ואנסה לעשות את המיטב, אבל בהתחשב בכל ההסתייגויות הנ"ל אל תופתעו אם בעוד זמן לא רב אני אהיה הבסיסט של פורבידן לשעבר.

התבכיינות חו"ל:

 אני טס בעוד שבוע וקצת. לדויצ'לנד. ולראשונה מאז שהתחלתי לטוס לחו"ל ממש לא בא לי על החו"ל הזה.

 לא שכזה כיף בארץ, מהסיבות הלאומיות וגם עקב העובדה שקיץ ישראלי אף פעם לא היה דבר אהוב עליי במיוחד. אבל בפעם השלישית שאני נוסע לשם, גרמניה כבר לא מושכת אותי כמו פעם. בירה גרמנית זה נחמד, גם האווירה האירופאית יכולה לעשות רק טוב, אבל מבחינה תיירותית גרידא זה לא מה שאני מחפש. אני מחפש חוויה מסוג שונה. אני מחפש אירלנד. או תאילנד או גווטמלה. אני מחפש טיול שבו בכל יום אתה לא יודע איפה תהיה ומה תעשה ביום הבא, אבל אתה יודע שזו תהיה חוויה שונה ממה  שהכרת עד היום. ולמרות שאני אוהב את המשפחה שלי בגרמניה שהולכת לארח אותי שם במשך שבועיים והבנדוד הגרמני בן ה-29 שלי הוא בנאדם די מגניב ויהיה נחמד לבלות איתו, אני מחפש טיול עם חברים.

אולי עוד ייצא משהו כזה.

ואולי עוד אתבדה וגרמניה תהיה חוויה.

ואני יודע שאני סתם מתבכיין על שטויות ואני צריך לשמוח שאני טס לחו"ל. אבל אני פשוט לא מצליח.

מישהו מעוניין בכרטיס טיסה לגרמניה? (:

לאחרונה כל משחק מטקות שלי נגמר רע. בפוסט הקודם תיארתי לכם את פציעת-המטקות שלי, והנה שבוע חלף ומשחק מטקות תמים בחוף ראשון נגמר בלא פחות מאובדן הפלאפון.

איך זה קרה? ובכן, אני מעדיף להאמין שהוא פשוט נפל מהכיס שלי(מי חכם ומשחק מטקות עם פלאפון בכיס?) לים באחד מהזינוקים ההירואיים שלי אחרי הכדור, ומשם נסחף במערבולת אל המצולות. האפשריות הפחות חביבה היא שהוא נפל לי מאותו כיס על החוף עצמו וחיש-מהר נלקח על ידי מישהו שכיבה אותו וכעת מחכה לרגע הנכון כדי להדליק אותו ולהשתמש בו כנגדי. ולא, אני לא מדבר על לעשות שיחות או משהו בסגנון(מה שממילא לא יעלה בידו כי ביטלתי את היוצאות), אני מתכוון לקריאת האסאמסים בקטגוריית "הודעות שמורות" אצלי. מדובר ב-10 הודעות שמצאתי לנכון לשמור לעצמי לימים שחונים, ואופיין הוא כזה שהן יכולות ליצור פסיפס די טוב של מה שאני לא מדבר עליו כאן איתכם, דהיינו חיי המין שלי. וממש לא בא לי שאיזה ערס ראשלצי יקרא את זה.

גם אם הפלאפון נסחף לים ויגיע למשל לקפריסין זה לא מעודד, שכן שם הוא יכול להתגלגל לידיו של פליט לבנוני שיעשה בו שימוש נגד מדינת ישראל, ויש להם שני חיילים חטופים שלנו גם ככה, אנחנו לא רוצים לתת להם גם מכשיר סלולרי כקלף מיקוח. ואם לא פליט לבנוני, סביר להניח שיהיה זה ערס ראשלצי אחר שנופש לו בחופיי איה נאפה. בקיצור, עדיף שיישאר במצולות.

אז הפלאפון איננו, אבל אתמול קניתי מסך חדש למחשב. המסך הקודם שימש אותי 9 שנים והוא סיים את חייו כשמידת הבהירות המקסימלית בו מזכירה את מידת הבהירות שיש במפגש בין קופי אנאן לקונדוליסה רייס. המסקנה הראשונה שלי כשהתקנתי את המסך החדש והתחלתי לראות דברים במידת הבהירות הנכונה שלהם היא שהתמונה בכותרת הבלוג שלי ממש מחרידה. איך סבלתם אותה כל הזמן הזה?!

נראה לי שאני אפסיק להיכנס לבלוג הזה.

ארבעה ימים מלאים של חופש עברו-חלפו ביעף, והגיע הזמן לסכם. אז בפוסט בנאלי במיוחד לרגל חזרתי לבלוג אעשה זאת, בקצרה(הערכת עריכה: לא בקצרה).

יום רביעי: מיד עם סיום המבחן ב"אנטומיה ופיזיולוגיה למהנדסים"(למה אני לומד קורס בשם כזה זה כבר סיפור לפוסט אחר-שלא יהיה) קיבלתי מנת-חופש ראשונה ישירות לוריד כשנסעתי עם צמד חברים למה שהוגדר כ"רביצה עצלה על החוף" בחוף בוגרשוב בת"א. הרביצה העצלה הופרה רק על ידי משחק מטקות סוער שבמהלכו הצלחתי לדרוך על אבן או משהו חד אחר ומצאתי את עצמי עם כף רגל כואבת עד מאוד וחסר יכולת לא רק להמשיך לשחק אלא גם לדרוך על הרגל באופן כללי. את שאר הזמן ביליתי אם כן, באופן מפתיע למדיי, בעוד רביצה על החוף ואחר כך נוכחתי שוב לדעת עד כמה חצי ליטר בירה בחמש אחה"צ יכול להיות ממסטל.

יום חמישי: ביליתי את היום בלרחם על עצמי בגלל הרגל, לתקן את המזגן באוטו, לרחם על עצמי עוד קצת ובערב נדדתי דרומה ליבנה בשביל לפגוש שם נקבה אחת מאוד מסויימת, העונה לשם מאוד מסויים ברוסית שהיא לא היתה מוכנה לגלות לי. אז הסתפקתי בגילויים אחרים(לא מה שאתם חושבים, סוטים).

יום שישי: לאחר שנהייתי מפורסם בין-לילה(ועל כך יכולתם לקרוא בפוסט שעבר) נאלצתי לבלות את היום שאחרי בתגובות למיילים ושאר ירקות ב"מקושרים". הרבתה לעשות מישהי ששלחה לי בקשה לתרגם את הקטע שכתבתי לאנגלית עבור ארגון הסברה ישראלי כלשהו הפועל בקנדה שחבר שלה עובד בו. נתתי לה את האישור כמובן, ועכשיו אני סוג של מפורסם גם בקנדה, אם תרצו.

בערב הצלחתי להוציא את עצמי לריצה של 3 קילומטר(עלוב אני יודע, אבל זה מה שאני מסוגל לו כרגע) ואחר כך הגיעה אחת החוויות המעצבות (והטראומתיות) בחיי, ללא ספק: טראומת העדשות.

זו חוויה באמת קשה, אז בואו נקדיש לה כותרת נפרדת בגופן גדול ומודגש.

הנה:

טראומת העדשות

החלטתי שהזמן הנכון לשים בפעם הראשונה את העדשות יהיה ביציאה למועדון בשישי בערב. היות והייתי אמור לנהוג באותה יציאה החלטתי לשים אותן מבעוד מועד ולהסתובב איתן בבית קצת, להתרגל.נתתי לעצמי שעה וחצי(!) לכל העסק, מתוך מחשבה שלא יקח לי יותר מחצי שעה לשים אותן.

לא חצי שעה ולא נעליים, לאחר עשרים דקות של חוסר הצלחה לשים אפילו את הראשונה מצאתי את עצמי מתקשר בפאניקה ל-ש', להלן היועצת הרשמית שלי לעניניי עדשות, בשאלת "מה אני עושה לא בסדר". התברר שלא החזקתי את העדשה נכון על האצבע, ולאחר כמה דקות של נסיונות מחודשים הצלחתי לשים את הראשונה, לא לפני שחוויתי כאבים לא קטנים בעין במסגרת הנסיון שלה לפלס את דרכה לאישון.

מכאן חשבתי שהשניה כבר תהיה קלי-קלות, אולם חיש-מהר התבדיתי. כחצי שעה נוספת של נסיונות לשים את השניה נגמרו בייאוש מוחלט, שנאה עצמית והחלטה לוותר להערב. מה שנשאר הוא, כמובן, להוריד את הראשונה ולשכוח מזה. וכאן התחיל הבלגן האמיתי.

הבת-זונה לא רצתה לצאת, ובמקום ליפול לי ליד כשניסיתי להוציא אותה החליטה להיתקע עמוק יותר בתוך העין שלי. כעת הייתי במצב שבו אני שוב רואה רגיל בשתי העיניים, כאילו שאין עליי עדשה, אבל משהו תקוע לי בתוך העין ומציק. לא הצלחתי לראות את הפרזיטית הקטנה, לא כל שכן להוציאה, וכאן הגיעה שיחת-פאניקה נוספת ל-ש' שכבר היתה חצי-ישנה באותו שלב ונסיונותיה הכנים לעזור לא הואילו, כמו גם נסיונותיה של אימי, שהעצה הטובה ביותר שלה בשבילי היתה "לך למד"א, הם יוציאו לך שם אותה"(אולי באמת, רק לפני זה אני אהפוך לבדיחה של המוקד לדוריי דורות).

השעה כבר כמעט חצות, טלפונים מכל כיוון של אנשים שלא מבינים למה אני מתעכב, ואני הודף אותם במילים בסגנון "תאונת-עדשות" ו"מצב חרום". טילים על חדרה? איום בטילים על ת"א? הצחקתם אותי. יש לי עדשה תקועה בתוך העין, גאד-דאמיט!

כל נסיונות החיפוש בתוך העין ואפילו שפשופה לא עוזרים. בסוף אני מתייאש, מחליט לצאת למועדון עם העדשה תקועה בעין ולקוות שהיא תצא במהלך הערב. ואז, ממש שתי דקות לפני שאוספים אותי(בסוף לפחות לא נהגתי), אני מרגיש כאב חד בהרבה ממה שהיה לפני והיא פשוט נופלת מעצמה החוצה, אלוהים יודע מאיפה. שמחה כזו לא חוויתי מאז שהייתי שיכור פעם אחרונה וכל זה בסך הכל על כך שהצלחתי אחרי כמעט שעה וחצי של מאמצים לחזור לאותו מצב שהייתי בו קודם, דהיינו ללא עדשות.

אני כנראה הבנאדם שהסתבך הכי הרבה עם השמת עדשות בפעם הראשונה. תמיד טענתי שאני מיוחד..

שאר הערב באמת שהתגמד למול העניין הזה, את המסיבה עצמה אפשר להגדיר כ"נחמדה" במקרה הטוב. לפחות הפעם האקסית המעצבנת לא היתה שם.

שבת: קמתי בסביבות 2 לאחר שהרבצתי שינה מדהימה, ולאחר עוד כמה עניינים שמקורם בתהילה הזמנית שלי(תשובות למיילים, סינון אנשים שרצו להיות מקושרים אליי משום מה) הלכתי לשחק טניס עם חבר שלי. לאחר שהוא החמיא לי ארוכות על כמה טוב אני נראה בגופיה ומכנס קצרצר התחלנו להיכנס לעניינים, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. בסיכומו של היום אני חזרתי עם כאב באזור המפשעה והפרטנר שלי, שהיה פגוע בישבנו עוד מיום קודם לכן כשרכב כמה וכמה קילומטרים עם חבר אחר שלו, רק החמיר את הפציעה שם.

קראתי את הפסקה האחרונה בנוגע למשחק הטניס שוב, ונדמה לי שזה המקום לציין שאני וגם החבר שלי באופן עקרוני סטרייטים.

ובערב, הו הערב. ההופעה של חבריי ב"פורבידן פרוט" היתה קצת פחות אנרגטית ומושקעת מהקודמת, אבל שלא תהיה לכם טעות, הם נותנים בראש. אפילו כשנקרעים להם מיתרים באמצע ההופעה(תנחומיי, צ'רנובוג). הרבה אנשים היו חסרים לי בהופעה מסיבות שונות ומשונות, ומי שכן דאגה לדפוק נוכחות היא אקסית נוספת שלי. לי לא היתה בעיה עם העניין, מי שסבל באמת היה חבר שלי שהוטרד על ידה בשאלות קיומיות כמו "למה אתה לא עונה למיילים שלי"(כי הוא חושב שאת מציקה?).

חזרתי הביתה מההופעה מוקדם למדיי, וטוב שכך כי הבוקר הייתי צריך לקום בשעה מוקדמת בצורה חריגה בשביל לספק סיוע הומניטרי לבחורה מסויימת אחרת(היא חשבה שאני אעזור לה רק בגלל העיניים היפות שלה, וסעמק, היא צדקה. אבל הן באמת יפות).

אז מה היה לנו? כאב רגל, כאב גב(מרוב ישיבה על המחשב ותגובות למיילים), כאב עיניים, כאב מפשעה וכאב נפשי בגלל תקומה מוקדמת.

חופש זה כואב.