נתחיל בפנייה נרגשת לכל מי שקיבל מיילים על עדכונים חוזרים ונשנים של הבלוג שלי בצהריי יום שישי. כמה מכם פנו אליי לקבלת הסבר למה הבלוג לא עודכן 2837 פעמים כמספר המיילים על עדכון שהם קיבלו, ולמעשה לא עודכן אף לא פעם אחת. ההסבר שנתתי להם היה שניסיתי להעלות לפה תמונות שמשקלן גדול מאוד דרך שרת חיצוני, מה שלא הצליח במשך 2837 נסיונות, שהם 2837 עדכונים כושלים, שהם 2837 מיילים כוזבים על עדכונים שלא היו, שהם 2837 פעמים שמנויי הנלהבים נמתחו בציפייה לעדכון והנקבות שביניהם אף נרטבו קלות באזורים מסויימים וכל זאת לשווא.

כשחשבתי על כל העניין שוב, הגעתי למסקנה שזו בעצם היתה דרך לא רעה לבדוק כמה מנויים יש לי באמת, היות ואף אחד לא קונה לי פרו ולכן אני לא יכול לראות את זה בדרכים המקובלות יותר. אז אם לשפוט לפי זה ששלושה אנשים בלבד הקימו צעקה על העדכונים שלא היו, יש לי 3 מנויים בלבד. או שהמנויים האחרים שלי פשוט סובלים בשקט את זה שתיבת המייל שלהם מוצפת.

ועכשיו לכמה תמונות שאני יכול להעלות לפה גם בלי צורך בשרתים שלא עובדים:

ככה נראה בשעה 15:10 יום קיץ טיפוסי על גדת נהר הריין, יום שבשעה 15:05 סחט ממני את ההכרזה: "איזה יום יפה היום, השמש זורחת ומזג האוויר נעים אבל לא חם כמו בארץ"

זה המקום הכי מעניין שאפשר להצטלם לידו בלוקסמבורג, נשבע לכם. טוב נו, מה אפשר לצפות מעיר בערך בגודל של בת ים(רק בלי ערסים ועם הכנסה ממוצעת לאדם הגבוהה באירופה)

פורטרט-עצמי באצטדיון האולימפי בברלין. זה תמיד נחמד לשבת בתוך אצטדיון ריק ולדמיין שיש מסביבך 90000 איש צועקים ואתה נמצא בגמר המונדיאל, שהתקיים במקום הזה בדיוק כחודש וחצי לפני שמצאתי את עצמי שם. הפסיכולוג שלי דווקא אומר שיש סימני התקדמות.

אתם תגידו שאני עושה טעות מרה כשאני מבקר אלבום שלם, שלא להגיד להקה שלמה, על סמך שיר אחד ויחיד. אז אולי אני טועה, כולנו טועים, ההבדל היחיד ביני לבין ממשלת ישראל הוא שעל הטעויות שלי לא משלמים בחיי אדם.

אז אני מוכרח להגיד מילה טוב על אירון מיידן, גם אם אני עושה זאת על סמך הסינגל הראשון בלבד מהאלבום החדש שלהם ובלי לשמוע את האחרים. המגמה של בתולת הברזל ברורה: גם באלבום הזה בתולת הברזל נותרת בתולת הברזל. ובעולם שבו מטאליקה הופכת בשנות ה-2000 להיות להקת ניו-מטאל מחורבנת ושאר המטאל מורכב בעיקר מלהקות ניו-מטאל מחורבנות אחרות, גם זה שווה הרבה מאוד.

Reincarnation of Benjamin Breeg, הרצועה השביעית באלבום החדש- יצירה מיידנית טיפוסית של שבע וחצי דקות- הוא שיר שכל חובב מטאל אמיתי ישמע אותו לפחות עוד פעמיים בלופ אחרי הפעם הראשונה שהוא שומע אותו. בדיוק כמו שכל הומו אמיתי ישמע את wake me up before you go-go של wham לפחות עוד פעמיים בלופ אחרי הפעם הראשונה שהוא שומע אותו.

המתנגדים יגידו שאירון מיידן משחזרים את אותה נוסחא שוב ושוב ולא ממציאים את עצמם מחדש. ובכן, מטאליקה ידועה בתור להקה שכל הזמן מנסה להמציא את עצמה מחדש. ההמצאה מחדש הזו היא שהביאה אותם להוציא אלבומים מזעזעים כמו load  והאחרון, שאני מתעקש לא לנקוב בשמו מאותה סיבה שבארוחות משפחתיות חגיגיות משתדלים לא לנקוב בשמו של הדוד שאושפז במוסד לחוליי נפש.

אז נכון שאם לשפוט לפי הסינגל הראשון האלבום הזה לא שונה מהותית מקודמו, dance of death, אבל כנראה שמוטב שכך. מוטב שיש לפחות להקה אחת שגם באמצע העשור הראשון לשנות ה-2000 מזכירה לנו שפעם המיינסטרים של המטאל (שלא לדבר על המיינסטרים בכלל) כלל מטאל איכותי, אינטליגנטי, כובש- מטאל אירון מיידני.

כבר מזמן לא הבאתי אותה בכותרת-צומי כמו זו.

ערב קשה עבר על אצבעות יד ימין שלי, שלוש וחצי שעות של חזרה של הלהקה ועוד מזלי שעדיין לא למדתי את כל השירים והיה לי קצת זמן לנוח(זמן לנוח בחזרה של להקת מטאל=זמן לשתות בירה). בסופו של הערב כך נראו שתי האצבעות ה"מנגנות" שלי. שימו לב לשלפוחית הסקסית על האגודל. והאמה אפילו האדימה. עכשיו אני מרגיש סופסוף קצת יותר כמו בסיסט!

אה,ויש גם מעריצה חדשה(והלינק הזה הוא גם סוג של לינק ללהקה כי היא החליטה ללנקק את כולנו, אחרי הכל קצת יחצ"נות אף פעם לא הזיקה) שכנראה תישאר מעריצת-חזרות כי להופעה היא לא תוכל להגיע. אבל אנחנו עדיין אוהבים אותה. לגבי כל השאר-אתכם נאהב רק אם תגיעו להופעה.