פונקציה לא מתאימה

אני כבר קצת לא יודעת מה לעשות, שוב. העייפות משתלטת עליי לאט אבל בכוח בשעה הזאת.

פגישה המונית, וכיף אבל אין שקט. וכשכמעט כולם הולכים אז נשארים ורואים סרט במרתף מלא במשחקים נוסטלגיים שמפעילים חשיבה רבה מדי לשעה כזאת של הלילה. ויש ארבעה אנשים על ספה לשלושה, ואני באמצע, צמודה אליך כמו סרדין, אבל כזה שמריח טוב (לא, לא הצלחתי למצוא את הריח שוב).

יד ליד, לא יד ביד, רואים סרט וצוחקים מדי פעם. ויש שורה אחת שחוזרת, "לגרום לך להתאהב בי כל פעם מחדש", ואני לא מצליחה להתרכז בסרט אלא רק בך מנגן את השיר על ספסל מתנדנד, בחדר אוכל במחנה של צופים. כל כך קרוב, אני חושבת שהכי קרוב, ורחוק אלפי קילומטרים. זה הכל בראש.

לנסות לנשום איתך. כל כך נעים. חזה עולה חזה יורד, יד נלחצת אליי ומשתחררת ואני איתה. שאיפה, נשיפה, פעימת לב. בסוף הסרט ראש על כתף. ויד מקופלת מלטפת יד אחרת, כאילו בלי משים, אבל עם כוונה גדולה. ראש על כתף, נשימה קצובה, פעימת לב משותפת.  

סרט נגמר, שמה נעליים, מנסה להתעלם מהגרביים הרטובות כי דרכתי על קולה ומהנעליים הדביקות מאותה סיבה בדיוק, והולכים. פונה בפנייה, ממשיך ללכת עם השאר ואני לכיוון השני, אבל מסתכלת אחורה.

בערך עשר שעות אחר כך, אני ערה מזמן. תחנת אוטובוס, מחכה לאוטובוס הבא, כי את הקודם פספסתי בדקה. תודה, לפחות ראיתי אותך. מופיע משומקום, כרגע קמת ואפשר לראות שמאחורי המוזיקה שאתה שומע, אתה עדיין בחלום שלך. מה?

נפנוף, חיוך, בוקר טוב והמשכת הלאה, כי אתה ממילא מאחר.

אוכלים, שותים, אני במקום אחר. על גגות תל אביב, משהו קורה הלילה. רוקדת ואוכלת וחוטפת בחילה איומה, והולכת לים וגם טובלת קצת וחוזרת, ועדיין אתם שם. יושבת אתכם אבל לא מסוגלת לשמוע אתכם, אז יוצאת החוצה לשאף קצת אויר. תבוא, לך החוצה גם. אני יודעת שאתה לא סובל לשבת איתם. לא, אז לא.

אחרי ויכוחים ועוד היעלמות אחת שלי, מחליטים שלא חוזרים ביחד. אוף. אז לוקחים מונית קטנה ומנצחים עם המחיר, והלילה נגמר בלי שלום.

הולכת באותה סמטה, וניגון מואזין ברקע. 4:15 לפנות בוקר. הכוכבים קורצים לאוהבים, אבל לי זה רק אור הירח.

שיהיה לנו לילה טוב.

טוב,
ליל מנוחה וחלום
כבר מאוחר
ומחר נקום ונראה
איך שמגיע היום
בסוף כל לילה

טוב,
חושך נפל על הרחוב
רק הירח משאיר
את אורו הצהוב
צרצר מצרצר צירצורו שר -
לילה טוב...

קרן.