למה באתי לכאן עכשיו. פשוט, עכשיו הכל טרי, ואולי מחר כבר לא.
היה היתה פעם ילדה. והילדה חיה בעולם מופלא, עולם בו לא ידעו מכאוב או צער, והשמש היתה יוצאת יום יום לברך את בני-האדם. ואפילו בגשם יכלתם למצוא אותה שם, צוחקת בינות לעננים, משחקת, נחבאת ונגלית לסירוגין ושולחת קרניים בהירות לארץ. יפה מכל היתה הקשת, שהיתה יוצאת בימים כאלה מעולמה הנסתר ומסתכלת מטה, מטה אל האנשים.
ילדה אחת קטנה, לא יפה במיוחד ולא מכוערת. מחזרים לא היו, אבל היא לא חיפשה. מוזר, מאד מוזר. ילדה מאושרת, ילדה שחשבה שהיא מאושרת.
יש ילדים עשירים, שהוריהם העניקו להם סכום נכבד בלי שעשו מאום. קשה להבין זאת, חשבה. מה יש בהם, באותם ילדים, שבזכותו נפל בחלקם מזל שכזה. במה הם שונים מאותם הילדים שהוריהם לא יכולים לפרנסם, אדרבא- צריכים הם לפרנס את הוריהם.
והילדה ישבה וחשבה. חשבה יום. חשבה יומיים. חשבה שלושה ימים. חשבה שבועות, על גבי חודשים, על גבי שנים. עד שיום אחד, באמצע מחשבה אחת מהירה במיוחד, דפיקה בדלת. מי שם? מעניין, מאד מעניין. שליח מחצר המלכות. על כל הנערות הפנויות בממלכה להתייצב בארמון המלכות, הנסיך מחפש לו כלה.
הנסיך, באמת. עניינים כאלה, הם לא בשבילה. הנסיך, הנה הוא, אחד מהילדים ברי-המזל. הוא אינו חושב, ומדוע שתחשוב עליו? אבל החוק מחייב, והיא תציית. לא לרוחה, אבל אולי תוכל למצוא שם עוד עניינים למחשבה.
וכך היא יוצאת לנשף. כל כך מהר הוא הגיע, לא שמה לב איך חלף הזמן. נעצרה בדרך לקטוף פרחים, סיגליות- כך נדמה לה- שתוכל להניח על שולחן המטבח בבית, כשתחזור. והנשף מפואר.
אנשים מביטים וחולפים. עננים, מסיכות, פנים, מלבושים, פאר והדר, צחוק. בסך הכל, היא תוכל להסתדר; מחשבות יש כאן בשפע.
איש צעיר, עטוי גלימה ומסיכה. מי הוא? הנה הוא ניגש, מה לו כאן. לך, לך מכאן בבקשה. אך הוא איתן ניצב, זקוף, ובין שפתיו נראה חיוך. רקדי איתי, רקדי איתו. משאלת לב, אין כאן מחשבה, והיא עומדת מוכנה וכבר נסחפה. לא תספיק לומר מילה.
ובאמת לא הספיקה. צל של מחשבה לא עבר בראשה. רק הם קיימים, רק הם. קרבה כזו, מה זה עושה לה. מה זה עושה לו. נסיך? בהחלט כן, כך מתברר. תמה המוזיקה, צליל אחרון, מסתבר. והעלם כבר משך ידו ממנה, קד קידה ועוד חיוך אחד, ומסתובב. לאן הוא הולך, לאן. אל מקומות אחרים, כך נדמה לה.
האם רק נדמה לה? כי לילה במלואו חיכתה שישוב לרקוד איתה. יושבת וממתינה, לא מפסיקה לקוות. ולא חושבת, לפחות. זו הקלה. והיא רואה, היא מתבוננת מהצד. מאחת לאחת, מנעימה לנעימה שנייה, נדמה שהוא מרחף כמעט. תנועותיו חלקות, הוא לא כאן. הוא חושב. נדבק ממנה. והיא בינתיים, משתדלת להסתיר. דמעות עולות, זאת אין להכחיש, וגם היד מתחילה לרעוד. מזל, יש כאן סיגליות. יד רועדת מרימה סיגליות טריות כדי לגונן על עיניים אדומות. וכל הזמן רק מחשבה אחת, ואין יותר מבטים אחרים, או עננים, או מסיכות או מלבושים. חשוב עלי, הבט בי. רק לרגע ותלך. והוא מביט, והיא מבקשת עוד, אבל לא יודעת איך.
וכאן נגמרות לי המילים. המשך יבוא, אולי.
אבל הסוף, הסוף יהיה טוב.
קרן.
עריכה:
אוקטובר הוא שם יפה לחודש. קר לי בכפות הרגליים, אני הולכת לישון. שמיכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
