פונקציה לא מתאימה

רחוק, רחוק ממני. אני רואה אותך עומד בתוך הראש שלי, וכל מה שיש לידך זה רקע שחור ואופנוע, שאין לו שום קשר לכלום.

אני לא מאמינה ששאלתי. זה כל כך טיפשי.

אני חייבת לשמור לי את זה, כדי לא לשכוח. נסיעה קצרה, שני חברים. אחד יורד.

"אני חייבת לשאול שאלה, אני יודעת שאני אתחרט עליה, אבל אני חייבת לשאול. אתה חושב שיש לי איזשהו סיכוי איתו?"

ככה, בלי לנשום, בלי לחשוב על מה שאני אומרת. מחשבה עוברת לך בראש ואת הולכת לפיה, בלי להבין בכלל מה את עושה.

"תכלס, לא. אני לא רוצה לבאס אותך, באמת אל תתבאסי".

ואז את מרגישה, תוך כדי ההלם-לא-הלם, שזה בכלל לא מפתיע אותך ושהאכזבה שציפית להרגיש ממש כופה את עצמה עליך. כי בעצם, את מרגישה שחרור. זיכוך. קתרזיס.

וחיוך מתגנב ועולה, מזימות בראש להיום בערב וביחד עם זה גם פחד וחשש. ואז את אומרת שלא התבאסת, להיפך- היית חייבת לשמוע את זה.

ותודה.

ואז חייכתי.

קרן