יש לי המון מה להגיד. באמת, יש לי המון. בכל הימים הנוראים האלה אני מסתובבת והראש מפוצץ ממחשבות, ואני כבר מכירה את עצמי ויודעת שזה לא יגמר טוב. כי כבר מההתחלה, כשהבטן מתכווצת והגרון מגרד אז את משתעלת קצת כדי להסוות את זה; כבר אז את יודעת. וזה ממשיך ולא מרפה, מטפס למעלה גוש והשפתיים נושכות את עצמן מעצמן כדי שלא יתפרץ החוצה, ואחר כך גם בעיניים פתאום רטוב.
אז את צועקת.
(מה את צועקת כל כך חזק, מנסים לישון כאן.)
אז במקום לצעוק באמת את צורחת במחשבות, כמו שיערה צרחה במונולוג שלה רק שאת לא יודעת לעשות את זה
(מסתבר שבתוך הראש זה עובד הרבה יותר בקלות)
וחולמת
חולמת
חולמת
ולא שמה לב שזה לא אמיתי.
הוא לא פותח את הדלת בשיעור צרפתית. הוא גם לא נמצא בכיתה כשאת נכנסת אליה. והוא לא יושב ליד הפסנתר ומחייך אליך (את סתם נרדמת בשיעור), ותפסיקי (זה לא חלום, זו הזיה).
יש הרבה דגים בים. איזה משפט מחורבן. יש מישהו?
יש?
מישהו?
יש.
יש מישהו.
יש מישהו אבל את לא יכולה להיות עם המישהו הזה, כי "הוא עמוק בתוך התחת של..." (כרגיל זו לא את), וקצת (ממש טיפה) נמאס לך לשמוע את זה כבר. כמה אפשר לסמוך על הזמן. ולפלרטט ולפלרטט עד שבא לך להקיא מעצמך כי ככה זה לא קורה. אז אולי באמת אם תסמכי על עצמך.
(סומכת. תאמיני לי בבקשה)
נמאס לי מ:
לעבוד קשה ולדעת שעבדתי קשה ולא להצליח
להעמיד פנים שזה נורא מצחיק שאחרים מצליחים (לא, זה ממש לא מצחיק אותך)
לרצות לבכות
לא להבין בכלכלה
לא להספיק שום דבר
לא לדעת לנגן
להיות לא לבד אבל להרגיש לבד ולדעת טוב מאד שאני לא לבד כי לא ככה זה לבד
לא להצליח לשכוח אותו אבל בו בזמן להתאהב באחר
חברים שמדברים המון על עצמם בלי באמת להקשיב לי (כי אני בן אדם נורא חזק)
לחשוב שאחרים חושבים שאני נורא חזקה ולפחד שבעצם הם לא חושבים ככה.
אבל אני עדיין אוהבת את כל השאר.
כאן נגמר פוסטמרמור זה, ואני לא אשים שיר כי יש כל כך הרבה.
"ומי אמר שההזיה היא שקר, שקר העולם, שקר הם חיינו. העולם האמיתי נברא כשעוצמים עיניים..."
"אשכבה"/ חנוך לוין
קרן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
