פונקציה לא מתאימה

אם ידעתי את התשובה מראש. רק לפני כמה ימים באה אליי ההבנה, שזה לא היה אמיץ. שום דבר לא היה אמיץ. פשוט כלום. גורנישט. נאדה. זירו. אפס.

אני מרגישה אפס. כזה אפס, עגול. אפילו אנחנו דומים. בדיוק היום דיברתי על זה, שאם אני אהיה עם מישהו, הוא יצטרך להיות מאלה שאוהבים שיש מה לתפוס. כי יש מה לתפוס, באבוא יש (איךכותביםאתהמילההזאת?). לא יותר מידי, נכון. אבל יש. וגם הוספתי שהוא יהיה צריך להיות חתיך. כן. שטחיות זה כיף לפעמים.

אז אם כבר להיות עם מישהו, בדיוק זאת הנקודה- זה לא קורה, ואני די בטוחה שזה לא יקרה בזמן הקרוב. כי אני מרגישה אפס, ולפי החוקים של הסוד הטיפשי, שלא יוצא לי מהראש, אם אפס אני חושבת, אפס נמשך אליי. אז חרא, הלך עליי.

סקירה קצרה של הגברים (או שמא, בחורים?) בחיי:

יש אותו. הוא תופס לי את רוב היום במחשבות, אני גם רואה אותו הכי הרבה.

יש אותו. הוא ההיחיד אי פעם שאני מרגישה פספוס אדיר. כי אני יודעת שאם אני נותנת סימן- הופ!- ככה, אנחנו יחד. ואני גם קצת רוצה. אני מאד מחבבת אותו, תמיד חיבבתי ואפילו יותר, רק שאני לא יודעת אם זה מספיק.

ויש אותו, שעליו לא אוכל לומר דבר.

עכשיו אני מרגישה עוד יותר אפס. אווסטרגן טהור. אין בי את קמצוץ האומץ שדרוש בשביל ללכת אליו ולהשיג מה שאני רוצה. ומה עוד שכל הזמן אני שומעת שלא אני אמורה לפעול, אלא הוא. איזה קשקוש.

פוסט מטומטם. לא בא לי לפרסם אותו בכלל. אני מרגישה דחייה מכל הנקודות שפיזרתי כאן. אחת. אחרי. השנייה.