פונקציה לא מתאימה

לא לפני שצחקתי עוד קצת.

והיא במלחמה האחרונה איבדה אהוב. הקרב ניטש לפני זמן רב, רב מאד, וכל הפצועים הובאו אל ביתם אפופים בהילת גבורה, והמתים, גם אם לא רבים הם, הובאו לקבורה וגדולתם סופרה אף יותר. לכל אחד מהם נלווה סיפור סתום, שרב בו החסר על הקיים. מיסתורין, אופל, אומץ, תהילה, גאווה, פחד, שגעון. 

   רבים רוצים לחזור לשדה הקרב, לחפש שרידים. שבבים של מזכרות שיצליחו להחיות, ולו לרגע, את הזכרונות הקפואים. אבל לחזור לשדה הקרב מסוכן, מעטים האמיצים שיאזרו כוח בנפשם לדרוך בו. מדוע בעצם? המצב הן לא יוכל לגרוע.

   אולי להשתפר. את לבד במערכה, נא להבין. שהי בבית עוד רגע אחד קט, עצמי עינייך. במחשבתך חזרי עוד פעם אחת אחרונה על פרטי חייך, כפי שהם. פקחי את העיניים וראי אותם, צודי אותם ולכדי ברשת זכרונך עד עולם: סיגליות, קומקום, שולחן, חלון, שמיים. מראה. וכשתגיעי אל הדלת, סקרי אותה היטב למען תדעי בדיוק כיצד לפתוח אותה. 

   עכשיו עצמי אותן שוב. זאת רק את ועצמך, את ועצמך. תפסי בגבעולי הסיגליות וקרבי אל אפך, שאפי שאיפה אחת עמוקה והריחי את המרחבים, שמעי אותם קוראים אלייך בשמך. ובנשיפה תקומי. פסעי בצעדים בטוחים עד לדלת, מששי את בליטותיה ואת שקעיה, גששי עד שתגיעי לידית. פתחי אותה. הרפי מן הסיגליות. צעד אחד החוצה, ועוד אחד.

   עכשיו סגרי את הדלת, סגרי מיד, שלא תשמעי את שריקת הקומקום או את משב הרוח בחלון. פקחי עינייך- אין כאן כלום. רק שביל בודד, דרך ארוכה ומפותלת וסופה ידוע לך היטב. שימי לב לעולם שסובב אותך, הניחי לכל מחשבה פולשנית שתחדור למוחך. זאת רק את ועצמך, את ועצמך. אחרי שתעייפי מעט, אל תתביישי לעצור. בחני את רגלייך, אלו השתיים שנושאות אותך ללא תלונה. מעולם לא איפשרת להן מנוחה קלה, תמיד היו מחשבותייך נתונות לדרך הארוכה שעוד עלייך לעבור, והן  הצייתניות נשאו אותך כשגררת עצמך ללא רחם אל עבר מטרתך.

   הדרך, דרך אינסופית. מתי תגיעי אל הסיום, אינך יודעת. אפילו מהו קו הסיום את אינך מבינה. ניסו להסביר לך בעבר, פעמים רבות ניסית לעמוד על דיוקם של הפרטים, אבל הבנת שאין טעם. במה יסייע לך קו הסיום שלהם, כשאת מחפשת את קו הסיום שלך. ולכן עזבת את זה.

   קשה מנשוא היא הידיעה שאינו חושב עלייך. כי אם היה חושב, היה חוזר אלייך, או לפחות- משאיר מכתב על מפתנך. אך הוא, לאחר שניצל במערכה- ואת הינך בטוחה כי ניצל, מפני שאחרת, היכן הוא; אחרי שניצל המשיך ללכת. ואת- עלייך להגיע אל שדה הקרב, לחצותו ולהגיע אליו, היכנשהו בהמשך השביל.

   ועכשיו התחילי ללכת.

למרות הכל, זה לא נגמר ככה. אני יודעת, נא לא להזכיר לי. אני אעצב לי חיים, מחלום או ממציאות ואולי משניהם.

Journey to the Past- Anastasia

Heart dont fail me now
Courage don't desert me, dont turn back now that we're here
People always say life is full of choices
No one ever mentions fear
or how the road can seem so long
how the world can seem so vast
courage see me through
heart I am trusting you
On this journey to the past...

Somewhere down this road, I know someone's waiting
Years of dreams just can't be wrong
Arms will open wide, I'll be safe and wanted
Finally home where I belong
well starting here my life begins
starting now I'm learning fast
courage see me through
heart i am trusting you
on this journey to the past

heart dont fail me now
courage dont desert me.

Home, love, family; there was once a time I must have had them too
Home, love, family; I will never be complete until I find you

One step at a time
One hope then another
Who knows where this road may go?
Back to who I was
On to find my future
things my heart still needs to know
Yes, let this be a sign
Let this road be mine
Let it lead me to my past
courage see me through
heart I am trusting you
to bring me home
At last

מדהים, לא מצאתי כמעט מה לא להדגיש.

קרן. 

עריכה:

שלא תשמעי את שריקת הקומקום או את משב הרוח בחלון, ותרצי לחזור.

רחוק, רחוק ממני. אני רואה אותך עומד בתוך הראש שלי, וכל מה שיש לידך זה רקע שחור ואופנוע, שאין לו שום קשר לכלום.

אני לא מאמינה ששאלתי. זה כל כך טיפשי.

אני חייבת לשמור לי את זה, כדי לא לשכוח. נסיעה קצרה, שני חברים. אחד יורד.

"אני חייבת לשאול שאלה, אני יודעת שאני אתחרט עליה, אבל אני חייבת לשאול. אתה חושב שיש לי איזשהו סיכוי איתו?"

ככה, בלי לנשום, בלי לחשוב על מה שאני אומרת. מחשבה עוברת לך בראש ואת הולכת לפיה, בלי להבין בכלל מה את עושה.

"תכלס, לא. אני לא רוצה לבאס אותך, באמת אל תתבאסי".

ואז את מרגישה, תוך כדי ההלם-לא-הלם, שזה בכלל לא מפתיע אותך ושהאכזבה שציפית להרגיש ממש כופה את עצמה עליך. כי בעצם, את מרגישה שחרור. זיכוך. קתרזיס.

וחיוך מתגנב ועולה, מזימות בראש להיום בערב וביחד עם זה גם פחד וחשש. ואז את אומרת שלא התבאסת, להיפך- היית חייבת לשמוע את זה.

ותודה.

ואז חייכתי.

קרן

   אני לא יכולה יותר. אני חושבת, שאם אני אמתין עוד רגע אני אתפוצץ. אני לא מסוגלת יותר להחביא, ואני לא מסוגלת יותר להעמיד פנים, אבל אני בכל זאת עושה את זה. אני רוצה לצעוק את זה, אני כותבת לך הודעות ולא שולחת אותן, אני מגיעה כמעט עד הסוף ואז בורחת אחורה מחדש.

   אתה חסר לי, אתה חסר לי, אתה חסר לי. מה עוד נותר לי לעשות? להשלים עם זה שאתה לא חושב עליי, אפילו לא לרגע, בתוך כל היום שלך. אתה לא עוצר הכל לשנייה אחת ונזכר בי, וחיוך לא עולה לא לך על השפתיים אם מישהו אומר את השם שלי. אתה לא עושה שום מאמץ לדבר איתי, לא משנה לך אם תראה אותי או לא. אם אהיה שם, זה יהיה בסדר. בסדר, זה הכל.

   ואני לא מבינה, אני לא מבינה איך זה שבכל השנים שאני חיה לא קם אחד ורצה לנשק אותי. לא היה אחד, אף אחד, שניסה אותי. אני מרגישה אשמה לכתוב את זה, כי זה לא כל כך נכון, אתה יודע. אבל גם בזה אני לא בטוחה, כי אני לא יודעת כמה ניתן להחשיב את השנים המוקדמות האלה, כמשהו שיש בו איזושהי נחמה?

   אני מחכה לך, ואני מרגישה טיפשית. מזמן הייתי צריכה לעשות מעשה נועז יותר, לזרוק את עצמי עליך ולזרוק את עצמי בכלל. הלוואי והייתי מצליחה לעשות את זה. לאבד אחיזה, לשמוט את עצמי ולקוות שיהיו שתי זרועות מושטות לקבל אותי ביניהן, לחיבוק ארוך, ארוך מאד ואף פעם לא ארוך מדי. אני רוצה שתחבק אותי, ושתגרום לי להרגיש את האושר הכי גדול שחשתי אי פעם, אושר כה גדול, כה מלא- כמו כשעברתי את קו העננים, כשהסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי אותי עוברת לעולם אחר יפהפה שהזמין אותי להתרפק עליו. להתרפק עליך, שתתרפק עליי- לא אכפת לי.

   אם תלך מכאן, קח כבר את הכל. את השמש גם, ואת רוחות אתמול. קח אותן איתך, לא רוצה איתי.

   אני חושבת שאני אוהבת אותך, אחרת איך אפשר להסביר את מה שאני מרגישה? אני רוצה שתהיה מסוגל לעמוד מולי, בשקט. אני יכולה לראות את זה וצמרמורת עוברת לי בכל הגב ועד לעורף ובאוזניים. הבטן מתהפכת כשמיליוני פרפרים יוצאים לחופשי בתוכה, מתעופפים ויוצרים מחנק בגרון שלי. אתה עומד מולי, ואתה כמו קורא אותי, יודע מה עובר עליי, אז אתה מחכה. ואולי, אולי לך קורה בדיוק אותו הדבר, אם יש לי מזל. ואז, אחרי שאני נרגעת קצת, אתה מהסס, ובסוף מתגבר, ומרים יד אחת נהדרת כזאת, ללטף לי את הפנים. תסיט את השיער מהעיניים שלי, ותרכן, לאט לאט אבל בטוח, לעברי. ותנשק, שלא יהיה לנו אוויר. ואני לא אוכל לעצור את זה, ודמעות יבצבצו לי בעיניים, ואז אני אחייך ואצחק. ואולי תחשוב שהחיוך שלי יפה, ואולי הוא ידביק אותך עד שתצחק גם אתה. ואז נצחק קצת, והיד שלך תחזיק לי את הגב, ואני אלפף את הידיים שלי סביב העורף שלך, ונעמוד ככה לתמיד. אני ארגיש שמשהו עובר לי בראש ואבין בסוף שזו היד שלך שמלטפת את השיער שלי, שארך בזמן האחרון.

   דברים כאלה קורים? למי הם קורים? מי ברת המזל הזו, שנפל בחלקה אהוב כזה? ואולי יש הרבה כאלה נערות, אבל הן לא רואות אותם, את האוהבים, והן לא שמות את ליבן אליהן. אלוהים, זה ממש חטא. אילו יכולתי לפקוח להן את העיניים, רק כדי שיווכחו כמה ברות מזל הן וכמה אושר נפל בחלקן, שיש להן אותם.

   אולי גם לי יש אחד כזה? אולי אני לא מסתכלת אליו, בטעות, ומפספסת את הסימנים שהוא שולח? אולי בתת המודע שלי אני בוחרת להתעלם מהם, ורק משום שאני עקשנית כל כך בעניינך? אתה רואה, מה אתה גורם לי לעשות.

   מבוכה טיפשית, לכי מכאן. לכי, היעלמי. אין זה מקומך. ואתה, תישאר. אל תלך מכאן, אבל אם תלך- קח כבר את הכל.

קרן.   

 Ne Me Quitte Pas-  Jacques Brel

Ne me quitte pas

Il faut oublier

Tout peut s'oublier

Qui s'enfuit déjà

Oublier le temps

Des malentendus

Et le temps perdu

A savoir comment

Oublier ces heures

Qui tuaient parfois

A coups de pourquoi

Le coeur du bonheur

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Moi je t'offrirai

Des perles de pluie

Venues de pays

Ou il ne pleut pas

Je creuserai la terre

Jusqu'après ma mort

Pour couvrir ton corps

D'or et de lumière

Je ferai un domaine

Ou l'amour sera roi

Ou l'amour sera loi

Ou tu seras reine

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

 Je t'inventerai

Des mots insensés

Que tu comprendras

Je te parlerai

De ces amants-là

Qui ont vu deux fois

Leurs coeurs s'embraser

Je te raconterai

L'histoire de ce roi

Mort de n'avoir pas

Pu te rencontrer

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

On a vu souvent

Rejaillir le feu

De l'ancien volcan

Qu'on croyait trop vieux

Il est para¡±t-il

Des terres brulées

Donnant plus de blé

Qu'un meilleur avril

Et quand vient le soir

Pour qu'un ciel flamboie

Le rouge et le noir

Ne s'épousent-ils pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Je ne vais plus pleurer

Je ne vais plus parler

Je me cacherai là

A te regarder Danser et sourire

Et à t'écouter

Chanter et puis rire

Laisse-moi devenir

L'ombre de ton ombre

L'ombre de ta main

L'ombre de ton chien

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas

Ne me quitte pas  

הכי אני אוהבת שמנצנץ ומסנוור לי בעיניים.