מניפה יפה קיבלה ליום הולדת השישה-עשר מסבתה הקשישה. מניפה יפה ובלתי ניתנת לתיאור, היות ועיטוריה היו כמספר הבריות שהביטו בה. כה ייחודית היתה, כה פשוטה ומהפנטת, עד כי נימפכיאה התאפקה אך בקושי שלא לצאת אל החוצות ולנופף בה לעיני כולם.
ביום השלישי לספירת-הירח, בסביבות השעה עשרים-ושלוש-מאיות-לפני-שלוש-עשרה-בלילה, יצאה נימפכיאה את ביתה ובידה מניפתה. היא החלה פוסעת במורד השביל, כבר השאירה מאחור את המכתב הקטן, המקופל היטב, שהניחה על מיטתה עת סידרה את הסדינים במקומם. יש שהיו אומרים כי על עלמה צעירה היו צריכות לנוח כהנה וכהנה דאגות, שימנעו ממנה את היציאה למסע, אך דאגותיה שטו הלאה, הלאה, כמו לא שייכות לה כלל. נימפכיאה הייתה שקטה, והניחה בליבה כי אין זאת לחינם, שהרי במסעות מסוג זה, אוי לו לנווד אם יטרד ראשו במחשבות.
על כן יצאה לדרך כשאינה נושאת תרמיל. והלוא יכולה היתה למלא אמתחת במאכלים פרי ידי אמה, במשקאות שהרתיח אחיה הבכור, בתרופות שרקח אביה, ואפילו ברקמות מעשי ידי אחותה הצעירה; אולם הרגישה שלא יהיה זה ישר, להוציא בכוח מן הבית את דייריו, אם אינה מתכוונת לחזור. ואמנם לא ידעה בינתיים אם בכוונתה לחזור.
בדרכה עברה נימפכיאה בינות להרים, בעמקים שפופי הקומה, שדרקונים סתומי-עיניים דרו בם. מניפתה שימשה לה אז למסווה, והיא הייתה פורשת ומכווצת אותה, כווץ ופרוש כווץ ופרוש, כך שהדרקונים יסכיתו לאוושת התנועה ויטעו לחשוב שזהו קול התעופה של אחד מבני מינם. ככל שהתקדמה אל תוך העמקים הייתה נימפכיאה משתופפת עוד ועוד, שכן כל פחדיה התיישבו על כתפיה וערכו שיח מפואר בינם לבין עצמם. היה קשה לה להחליט אם שותפה היא בשיחתם, או שאין היא משנה להם. כך או כך, היא הייתה ערה למשקל שנוסף על גבה, ועל כן כלכלה צעדיה ביתר זהירות, פן תמעד. נדמה היה לה כי לעולם לא תזכה לראות את אור היום שמחוץ לצללי ההרים המאיימים. כבר לא הבחינה בין פחדיה שניתלו לה, לבין מחשבות הגיוניות.
אבל אכן זכתה לראותו. אל-זמן היה מסעה בין ההרים, אך סופו הגיע פתע, והשמש נראתה לה. אז הבחינה נימפכיאה בלוח הספירה התלוי ממעל, ונוכחה לדעת שהקיץ חלף, וכמוהו גם הסתיו, והחורף והאביב. הזדקן העולם בשנה! הביטה נימפכיאה בידיה ובחנה מניפתה, ופלא נגלה לעיניה. עיטורי המניפה נשארו כשהיו, מלבד כתם כהה קטן, שנבע מתוך המניפה עצמה. כמו דם. מה מוזר היה הדבר, כה משונה. היא לא ידעה להסבירו, ועל כן החליטה שלא תתעמק בו.
עננים קלים שייטו לאיטם, מאחלים לציפורים ברכות בוקר טוב. אם כן, בוקר הוא. מצוין. בחרה לה נימפכיאה ענן נוצה שנשמט מזנבו של אווז אדיר מימדים, שהיה כה יפה שלא יכלה לוותר עליו. אחזה מניפתה בחוזקה, פתחה וכיוונה אותה אל המקום המשוער של הענן בעוד מספר שניות. הרימה המניפה ונופפה נפנוף מהיר, מפרק כף היד. הענן נענה לה, והיא הושיטה ידה וקטפה אותו, והכניסה לכיסה. פסעה צעדים מספר ובינות לאדי אוויר קיציים שכל יעודם לחוג מסביב לראשה, החלה לשמוע מלמולים. מלמול והפסקה, ועוד מספר מלמולים דחוסים לא ברורים, יתכן שהשפה אינה שפתה. על כן הוציאה מניפתה ופרשה אותה, מתבוננת, עיניה מצומצמות וכל מאודה מרוכזת בנקודות ובקווים שצוירו עליה ביד-אמן בלתי-נראית, וכך נגלתה אליה שפת העולם. שכן ככל שהיו השרטוטים פחות בהירים, כך היטיבה היא להבינם, כפשוטם, ולא היו לה שום ספקות בנוגע למסקנותיה על הכתוב. התברר לה, כי המלמולים לחישות האוהבים הם. ההבנה הפציעה בה ונימפכיאה הרגישה איך גופה נרגש לנוכחה. רעד קל עבר בה כשנצללה דעתה והחלטה התגבשה בה. נטלה נימפכיאה עלעל דשא רך ורחב, הוציאה מכיסה את ענן הנוצה וכתבה בו מסר ללוחשים הנעימים. לכשהסתיימה המלאכה, הציבה את המניפה מאוזנת על כף ידה, הניחה את מלאכתה עליה ונשפה. עם הנשיפה התרומם העלעל וריחף מעט מעל לאדמה, חג על זרמי האוויר ופתאום, כמו הייתה לו ישות משל עצמו- הגביר תאוצתו ונעלם.
חייכה נימפכיאה לעצמה והתכוונה להחזיר מניפתה, אך במבט נוסף גילתה ששוב אין המניפה כשהייתה! חץ קטן הסתמן עליה, חד כתער. יישרה נימפכיאה ידה ותהתה מדוע הופיע פתע. מייד נרחבו אישוניה והיא הבינה כי מצפן הוא, מניפתה הפכה מצפן. ללא היסוס החלה לצעוד לכיוון שאליו הצביע החץ. כשהרימה מבטה ראתה כי הנוף המצפה לה אפל הוא, הרים מכוסים יערות מושלגים. פחד התגנב לליבה אך היא ניערה כתפיה כפי שלימדה את גופה לעשות בעמקים השפופים, והמשיכה לצעוד. בין צעד למעידה הרגישה נימפכיאה כי רוחה שבה אליה, והיא רצה, קפצה והתגלגלה במישורים ובמדרונות, ולא השגיחה כי עברו ימים ולילות, וכי שעון הספירה ששוב מצביע על חורף. צהלות סוסי-הפרא וקול פרסות-הבר שלהם ליבו את האש שבנפשה והיא צעקה, קראה לשמיים ולעננים, נתמכת על-ידיהם ומתעופפת על קצותיהם, מדלגת בין קשתות הפרצים שנמתחו בינות לארץ ולרקיע. וכה הושרשו צעדיה והיו לחלק מהטבע, שלא השגיחה בעלים הנושרים, בכפור הפריך שנאסף על האדמה, בקליפות העצים שהתייבשו זה מכבר והן שוכבות על הארץ.
לא עצרה נימפכיאה עד אשר דרכה רגלה על אגם קפוא. או אז חשה בקפאון משתק מטפס במעלה גופה, וכבר הייתה מתאבנת כולה ונשארת קבועה באגם, לולא התעשתה והוציאה מניפתה ליצור אש מרוח. כך המסה נימפכיאה את הקרח שסביב גופה, ויותר מכך- את האגם כולו. התיכה את הקרח, והפכו המים למפל גועש. ונימפכיאה נישאת עלי מניפתה כעל סירה, ופעם היא גולשת על צמד שושני-מים ומניפתה משמשת לה משוט.
משעבר זעם המפל עברה נימפכיאה אחו ובו עדרים מלכחים עשב. לא התעכבה נימפכיאה ולא שעתה למראם, אלא המשיכה הלאה אל עבר ההרים, שיערות מושלגים צומחים עליהם. וכשניקרו בדרכה השלוליות, הטביעה בהן רגליה כדי לבדוק את עומקן, ומניפתה משמשת לה על מנת לרוקנן ממים. שלולית אחת לכדה את עיניה מזמן, והיא התבוננה בה בעניין במיוחד. העולם השתקף בה, בשלולית הזו, באופן די מוזר. הפוך. באורח פלא, הפוך. וכשהכניסה רגלה לבדוק את עומק השלולית, חשה נימפכיאה בגלים עדינים חמימים שמלטפים אותה. אזי הטביעה גם רגלה השנייה, וברגע שעשתה כן, נפערו עיניה, נמתחו זרועותיה, והיא מצאה עצמה עומדת כשרגליה נעוצות היטב בשמיים, או במים- לא ידעה להחליט- והיא תלויה כשמתחתיה אדמה. ניעור קל של מותניה אפשר לה להתנתק מאותו עניין שהחזיק אותה תלויה באויר, וכשפקחה עיניה ניצבה מול המראה המחריד ביותר שאי פעם חזו עיניה. לנגד עיניה השתרעו קברים, מאות באלפים של קברים. הפחד שלה את המוות לא אפשר לה להשאר ולחקור. די היה לה בדגדוג שתקף את אחורי ברכיה, בשערות עורפה שסמרו, על מנת להבין שאין המקום ההוא המקום המיועד לה. מקומה בין החיים. על כן כיוונה מניפתה אל על, ובמטה הקסמים שלחה פקודה להרים אותה אל העולם שממעל.
הוקרת תודה הציפה אותה כשהייתה שוב למעלה. השמש האירה את שעון הספירה בזוית המדויקת לחלופת עונה, ונימפכיאה היתה עדה לכניסת האביב לעולם.
הפריחה בעיצומה ובעת אחת מיליונים זנים שונים של ציפורי חופש מזמרות על בורותו של האדם. נימפכיאה הניחה לגופה לרפות ולצנוח על הקרקע המוצקה, החיה, הנושמת. אנחת רווחה השתחררה עמוק מתוך בטנה והפכה לצחוק מתגלגל.
לאחר מנוחה של שנים אחדות, ניערה נימפכיאה את רגבי העבר משערה ומגפיה, ירקה את מעט העשב שצמח לה בפיה, ופנתה למניפתה. דבר בעולם לא היה מסוגל להכין אותה להפתעה שתקפה אותה כשפרשה את המניפה. בתדהמה גוברת והולכת שחררה נימפכיאה את שלבי המניפה בזה אחר זה, וככל שהלכה המניפה ונפרשה לנגד עיניה, כך סונוורו השתיים.
מרהיבה הייתה המניפה, וזמן רב חלף בטרם הפנימה נימפכיאה את העניין שאכן שלה היא, שאכן היא אוחזת בה בידה. כל חיות השדה והיער, כל הדגה ועופות השמיים התקרבו אל מקור האור הזוהר בליבו של עולם; כל העצים וההרים כופפו קומתם, והפרחים והעמקים מתחו צווארםכדי לצפות בו. ודמעותיה של נימפכיאה זרמו בשצף, כיוון שסוף-סוף הגיעה אל מבוקשה. והטיפות הקטנות זלגו עד האדמה, והרימו את נימפכיאה באוויר והנחיתו אותה היישר על מניפתה המרחפת. ונימפכיאה הסדירה נשימתה והפריחה נשיקה לעולמה שממנו היא נפרדת, וענן מואר ירד מהרקיע ונכנס לתוכה.
והמניפה, שסבלנותה קצה עליה, התרוממה מעלה, למעלה... והחלה לטוס לעבר ההרים שיערות מושלגים צומחים עליהם. ונימפכיאה רכנה על מניפתה והשקיפה ממרום מושבה על ההרים, הושיטה יד ורגל אל הצמרות וליטפה אותן, מתענגת על מגע העלים עוקץ את כריות אצבעותיה. ואחרי שאיבדה את תחושת הזמן, שכן השאיהה את שעון הספירה מאחוריה, באופק השני, החלה נימפכיאה לזהות את הנוף שתחתיה. בינות לעננים גילתה שהיא זוכרת את מספר הצעדים המדויק מן הפלג ההוא אל החורשה הזאת, וממנה אל טחנת-הרוח, וממנה אל השביל, וממנו אל הבית!
היא שבה הביתה!
היא שבה הביתה. כבר בהתקרבה שמעה את צווחות הגיל של אחותה הצעירה, מלוות בקריאות שמחתו של אחיה ובאנחות הגעגועים של הוריה. והנחיתה, שנמשכה באמת לא יותר מנשימה, נדמתה לה כנצח. ובאופן מגוחך ע כאב, ברגע שעברה נדמה שלא הייתה. כי הרי הנה היא, רצה כמו שרצה במסעה, הישר אל זרועות משפחתה, ומניפתה אחריה, מקפלת עצמה ושוקעת בתוך כיסה.
"דינה מלכת הקוסמות"
ודינה היא מלכת
הקוסמות
בבוקר העיניים שלה
ירוקות,
ובערב כתומות
בצהרים השערות שלה
אדומות
ובערב
חומות
ובלילה?-
בלילה דומות
לדבש
והיא מקסימה ממש.
היא כל הזמן מתחלת\פת
בצבעים
היא כל הזמן מתקפלת
מהבגדים
וזה יפה להסתכל
עליה וגם נעים
וכשאנשים באים
הם לא יודעים
מרב שהיא מחליפה צבעים
אם זו היא
או אחרת
באמת איזו גברת היא
דינה
מלכת הקוסמות
אבל הדבר הכי יפה
זה המחשבות
של דינה
והחלומות שלה
היא למשל
יכולה לחלום את עצמה
לפרח דקיק
או לכסף בשקיק
או לליצן מצחיק
ופעם היא חלמה את עצמה
דג
איך היא דג
שט במים בחג
וכשהיא חושבת על
משהו
המשהו הזה קורה
למשל היא חושבת
על
תותים באמצע הקיץ והמחסין
(ותותים יש רק בחורף- נכון, ילדים?)
אז פתאום יש לה תותים
באמצע החמסין
ואבטיחים באמצע החורף
שמביאים אותם מסין
וגשם בקיץ
וים בחורף
ויורה במלקוש, ומלקוש ביורה
כי מה שהיא חושבת עליו
קורה
ואם תעמוד על ידה
ואתה, נגיד, ילד
והיא תרצה
ענבים בתכלת
אז אתה תהיה
ענבים בתכלת-
והיא תאכל
אותך ילד,
כי אתה
ענבים בתכלת.
ואם היא תרצה
שאתה תהיה דלת,
אתה תהיה
דלת, ילד,
אם היא תרצה.
אני פשוט לא מבינה איך הן לא הרגישו שאתה שם. ריציתי לצעוק אליהן, לקום מהמקום ולהגיד להן שאתה נמצא בחדר ואני לא יכולה להיות שם גם. אבל לא היית בחדר בכלל, ואני המשכתי לשבת. וכמעט בכיתי מרוב תסכול ומרוב זה שרציתי להריח אותך.
הריח שלך חזר. איך יכולתי לשכוח אותו בכלל.
"שיר ישן לאור ירח
וריח משכר שלך
וכך אותך אני זוכרת"
אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה/ זלדה
אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה
צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.
צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר
בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.
פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ -
חַי עוֹלָמִים
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר -
רַק אַתָּה קַיָם.
בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר
נִסְתָּר.
קרן (אני מרגישה שפספסתי כל כך הרבה דברים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
