רוצה סוכריה ילדה?

לא מאמינה שאני כותבת פה, סיטואציה כלכך הזויה.

כל כך הרבה שנים עברו, מרפרוף קל אפשר לראות כמה התבגרתי ואיזה ילדה קטנה, טיפשה וגחמנית הייתי.

ואולי מצד שני, הייתי הרבה פחות אגואיסטית ויותר אכפתית ורגישה? תלוי למי.

דבר אחד חסר, וזה יצר ההרפתקנות שלי, שהתמסד, ביחד עם כל החיים שלי.

הבן זוג, האוניברסיטה, העבודה, המשפחה.

הכל ממוכן, מקובע, תאריכים שמכתיבים לי הכל,לפחות עד סוף 2014 ככה.

כל כך מנוגד לנוסטלגיה שתוקפת אותי, לנעורים שלי, הנוסטלגיה שהיא גם טריגר לכתוב פה ולקרוא את הבלוגים של החברים.

אפילו לא ידעתי שהם ממשיכים לכתוב. כל הכבוד להם. איך לא שאלתי? איזה אנוכית.

געגועים לחבר טוב, כי תמיד הייתי בחורה של בנים.

געגועים לחוסר עכבות מיניות, אלכוהול ורכילויות. (על מי אני עובדת, קיבוצניקים לנצח ירכלו).

שעמום שמוביל למחשבות שלא טוב לחשוב.

בדידות.

התגעגעתי?

"כלום לא עצוב, הכל כרגיל... כלום לא קורה פה."

אדוה.