רוצה סוכריה ילדה?

כבר אחרי 12 בלילה, יום שישי.

אחד מהימי שישי הנדירים שאני לגמרי לבד.

המשפחה והחברים בצפון, כרמל אצל ההורים אחרי תקופה ארוכה בבירה ורק אני בירושלים, בדירה שלא משנה כמה דברים מאיקאה שמתי בה מרגישה מאד ריקה. 

אין לי כוחות. מאז 12 בצהריים לא קמתי מהמיטה למעט פיפי. זה מדהים איך תקופת מבחנים נוטעת בך כזאת תחושה של אומללות.

רק אתמול הבנות היו פה כדי ללמוד לאנתרופולוגיה. הייתי מארחת מפנקת והכנתי עוגיות טחינה, ויצא שבמקום ללמוד ריכלנו ודנו בנושאים שברומו של עולם כמו שמלת החתונה של ליהיא גרינר.

ואז, ברגע שאני לבד אני פשוט לא מסוגלת לעשות שום דבר. לא כביסה (שכל כך חיונית בימים סטודנטיאלים אלו..), לא השקיית העציצים היפים שלי, אפילו לעיתון של שישי שאני כל כך אוהבת אין לי כוח.

אז מה נשאר? בהייה במאוורר וקריאה של כמעיין המתגבר, שמצד אחד גורם לי להבין שאולי בכל זאת לא עשיתי טעות בבחירה שלי ללמוד בעברית כי יש בספר קטעים פילוסופיים שלפני כן פשוט לא הייתי מבינה. ומצד שני, למי אכפת מהטרחנות הזאת?

כל הלמדנות הזאת מרגישה כמו אינטלקטואליה בשקל כשאין לי זמן להיות עם המשפחה שלי, החברים שלי.

אני מפספסת את הבטן הגדלה של אחותי, את האחייניות שלי מתחילות לדבר ונגמלות מטיטול וזה כואב לי.

אני מפספסת את החברים ברגעים משמחים בחיים שלהם כשהם מחליטים החלטות חשובות כמו איפה ללמוד, או כשהם מוצאים אהבה חדשה/ישנה.

שבוע שעבר נגמרה שנה א' ואני עדיין לא יודעת מה אני לוקחת ממנה חוץ ממינוס בבנק.

בתקווה לשבוע מוצלח ופחות עגמומי,

אוהבת ומתגעגעת,

אדוה.