רוצה סוכריה ילדה?

היה היתה כיתה.

יש שיגידו מיוחדת, יש שלא.

די גדולה, 42 ילדים. מגוונת יחסית לכיתה של מגמה אחת.

תמצאו את ה"פריקים", "ערסים","פרחות","חרשנים",פנימיסטים" וסתם הזויים.

קשה ללמד את הכיתה. הם מתפרעים, מגובשים למרות הזמן הקצר שהם מכירים, כולם קבוצות קבוצות, אבל מאוחדים נגד המורים,המחנכת. פשוט בלתי אפשרי להמשיך ככה.

ההחלטה נופלת בהנהלה, הכיתה חייבת להתפצל.

עבר רק חודש, ומהכיתה יש כבר 2 כיתות. כל המתקשים "נוקו" לתוך כיתה אחרת, חצי בגרות.

פתאום כיתת האם הצטמצמה, רק 25 ילדים, עדיין מגובשים, וכבר מתחילים הקשרים הפנימיים.

בני נוער, בנים ובנות, 45 שעות בשבוע ביחד, איך לא יהיו קשרים רומנטיים? משולשים, מרובעים, מה שתרצו.

אז היו.

וכבר עברה שנה, והכיתה ממשיכה להצטמצם, רק 23.

והקשרים הרומנטיים והחבריים שפעם איחדו את כולם, מפרידים אחד בין השני.

מתחילים לצוץ בקעים, אי-נעימויות,ריבים,דמעות.

חודשים עוברים, וכבר אין קשר כל כך.. כל אחד בשלו עם החברים החדשים שלו.

הקבוצות הגדולות התפצלו בתוכן והפכו לקבוצות קטנות- קטנות.

עברה עוד שנה, שלישית ואחרונה.

הזמן כבר נספר לאחור, והמצב עדיין לא שב לקדמותו.

בזמן שכיתות אחרות רק מתגבשות ומתאחדות, רק הכיתה הזאת ממשיכה להתפרק.

מבחוץ הכל נראה ממש הרמוני, אנשים אומרים "יש לך אחלה של כיתה, אנשים טובים, רציני הלוואי עלי! ואני בלב אומרת- וואלה?רוצים להתחלף?

אבל אני לא אומרת את זה בקול,לא יודעת אפילו למה, אולי אני סתם מקווה שהמצב ישתנה ונחזור לכיתה י', כמו פעם, הכיתה הכי מאוחדת, השנה הכי זכורה לכל כך הרבה אנשים, למרות העומס הלימודי, הכי כיפית.

בינתיים עצוב, כי איבדתי אנשים, חברויות, הרגשה נעימה.

אני רוצה את הכיתה שלי בחזרה!!

את החברים שפעם היו נחמדים ולא סנובים,אדישים,ציניים,בוגרים יותר רק למראית עין, ולא באמת.

איפה אתם?

אדוה.