השבוע הכי גרוע בתקופה האחרונה, פורים.
כבר מההתחלה ידעתי שהוא יהיה מזוויע, מין תחושה שכזאת.
הדיכאון גרם לי לא ללכת לנשף פורים של השכבה שלי בשבת, עוד לא החלטתי אם עשיתי טוב או לא.
כולם סיפרו אחר כך שאחרי חצי שעה כולם כבר היו שיכורים חזק, לא זוכרים כלום, ושעד היום מריחים את הקיא ביבנאל, לא סימפטי במיוחד.
אבל זאת היתה המסיבת פורים האחרונה עם השכבה שלי, והפסדתי אותה.
יום שני, כל הקטע בבית של צבר. עוד לא סגורה על עצמי איזה מסקנות אני מוציאה משם. אולי את העור של דוץ שתקוע לי מתחת לציפורניים.
אני רק יודעת שהיה לי קשה נפשית, ושעד עכשיו זה מסתובב לי במוח, לא מרפה, מחכה לתשובה, למעשה, ממני.
ומשם, השגרה המגעילה, הדכאונית, המבאסת שלי.
בלי יותר מדי חברים, רק שיעורי נהיגה,עבודה מייאשת באומנות, ושיחות נפש עם צוף שהצילו את החיים שלי.
מקווה שהשיחות האלה לא נדירות. כל כך קשה לי להיפתח, להתמסר, לא להסס אפילו לשנייה וישר לזרוק החוצה את כל מה שאני חושבת ומרגישה, להיות אימפולסיבית ומטופשת כי אני יודעת שלא אכפת לו, שהוא לא ישפוט אותי.
אז היה לו רע, ופשוט לקחתי אותו לטייל, הראתי לו מקומות שהוא לא מכיר בקיבוץ, נופים מדהימים ששכחתי שהם קיימים.
זה פשוט ניקה אותי, וגם אותו, מדהים כמה טבע,ירוק ושקט יכולים לעשות.
שבת ישבנו לעשות על האש עם כל המשפחה של החברה של אבא שלי. יש לה ילדים מ3 בעלים שונים בערך, והם היו פשוט המון.
זה העציב אותי כל כך כי נזכרתי בשבתות שהיינו עושים על האש כל המשפחה, בלי ריבים על כסף ועל אנשים בקיבוץ,סתם רכילויות חסרות משמעות ביני לבין האחיות שלי, אני מתגעגעת.
אולי פחות למשפחה, יותר לנוכחות של האחיות שלי בבית, שבזמן האחרון פחתה לאפס בערך, ואני מרגישה לבד לבד בבית. לפעמים אני אוכלת צהריים, משאירה את הכלים שם, וביום למחרת בארוחת צהריים הם עדיין שם. לא נוספו כלים של מישהו אחר, כי אף אחד לא נמצא כדי לאכול שם, והכלים עדיין שם,הם לא רחצו את עצמם-סימן לנוכחות שלהם.
העיקר כל מי שאני מכירה מת להיות לבד בבית, אני בדיוק ההיפך.
עוד שבוע קשה הולך להיות, כבר פתחתי אותו ברגל שמאל.
מתי תבוא כבר, פסח 2006?
אדוה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
