יום חמישי חמים ואביבי (על מי אני עובדת, זה תל אביב, היה לחות רצח). ירדתי בסמינר הקיבוצים אל מקום לא ידוע(אכסניית בני דן למתעקשים).
כנס משוב לתגלית אמרו, יום חופש בתל אביב על חשבון הצבא? מתאים לי. אז חציתי את הירקון, מבלה שעתיים בישיבה על ספסל בפארק ובהייה בתל אביבים משועממים שרצים עצמם למוות(לפחות אחד היה מקורי ועשה את הדרך בסגאווי..)
כמה תמונות,כמה שעות למחשבה עמוקה על השיחות לקצונה המחרידות של יום ראשון והופ כבר עבר, בחזרה ללשכה לסגור שבת.
השבת עברה בטיסה,בעזרת 65 פחיות קולה שנשארו מהטיול ביום רביעי ליד ושם,אדונית התבלינים אחד,ומזרון שראה אותי מקרוב למשך כמה שעות טובות.
כמובן שהחרדה לא הפסיקה,המשכתי לחשוב על השיחות... איך זה שתמיד דברים שקשורים למדור מכניסים אותי לחרדה?
נסעתי לשם.השיחה עצמה רק בשתיים וחצי.
נכנסת. 11 קצינים יושבים מולי, חסרים רק שניים והשלמתי את כל הסרייה.
מתקילים.מה זה קצין? מה דרוש לאדם כדי להיות רח"ל/מפקדת קורס? מה הערך המוסף שתביאי לקצונה?
מטר של שאלות,התקפות.אפילו לא שנייה אחת לחשוב, שנייה אחת להשחיל שאני לא מעוניינת בקצונה, שטבריה היא הבית ושאני לא אעזוב אותה למען שום דבר.
מדהים הרמה שהם עוקבים אחריך, מחפשים כל פרט כדי לזכור אותו לך בהמשך, להתקיל אותך.
"את זוכרת שבימים הראשונים של הסטאז' שלך בחיפה הסמל"גית תפסה אות בשיער פזור?"
(לא אני לא זוכרת..)-מבליגה.
יוצאת החוצה, מספרת לנטע. נטע בתגובה-זאת הייתי אני בכלל. יפה שהם זוכרים פרטים כה חסרי משמעות, רק שידייקו בבקשה.
לא אכפת לי מה התשובה,בית לא עוזבים.
יושבת ומקדישה בימים האחרונים את הנסיעות אוטובוס למחשבות. לא עוד שינה, אלא בהייה בחלון תוך מחשבה על העתיד.
הכל בורח לי מהר מדי. נורא נחמד שהיום פזמולדת ורב"ט, אבל נורא מפחיד שאני כבר כל כך בוגרת בעיני כולם, וכל כך ילדה בפני עצמי.
נותנים לי המון אחרית בחוליה, פרויקטים שלא יאומן שנותנים לי עם הפזם במבה הזה.. למה להם בכלל? לא מבינה.
מצחיק איך אחרי שמונה וחצי חודשים אני מאוהבת יותר מתמיד. חולת געגועים וקנאה,מטורפת כמו שמעולם לא הכרתי את עצמי,long time relationship, הייתכן?
מתגעגעת אליכם, כל כך הרבה זמן בלי לראות אף אחד, לשמוע סיפורים,סתם להגיד שלום.
בואו אלי, אני מתגעגעת.
אנשים, נעורים,בואו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
