הכל או לא כלום

אז ככה.

זה שאני תקוע בעבודה שכבר ממזמן מיציתי - זה ידוע.

זה שהבוס שלי הוא שמוק בן זונה שקרן וקמצן - זה גם ידוע.

זה שלמעט חבר אחד אני לא סובל שם את האנשים - זה גם ידוע.

זה שאני רוצה לעבור לארה"ב ולמצוא שם עבודה רצינית (כזו עם אופק ושכר נורמלי) - זה גם ידוע.

זה שמעמדי בעבודה די בשפל וכך גם המוטיבציה שלי - זה ידוע.

זה שכל העבודה הזו היא פארסה גדולה, עסק של כלומניקים - זה ידוע.

זה שהעבודה הזו נוחה - כי היא קרובה לבית, ולא מציקים לי, והיא פשוטה ואגבית - זה ידוע.

זה שנכנס כסף לבנק כל חודש, ואני צריך את זה, ואין אפשרויות אחרות בחוץ - זה ידוע.

זה שאני רגיל ואוהב שגרה ונוחות - זה ידוע.

זה שאני תקוע פה - זה ידוע.

זה שבחודשיים האחרונים הבוס הביא ילדה בת 23, שאין לה אפילו תואר ראשון, אין לה אנגלית, אין לה שום ניסיון משמעותי בעבודה קודמת - והוא הפך אותה ליד ימינו ולזו שבעצם קובעת במשרד - זה דבר חדש, ומשפיל, ומקומם.

היא נראית נחמדה בסה"כ. עובדת יפה.

אני שונא אותה. שונא.

על שום מה ולמה מגיע לה שכר יותר טוב, כח והשפעה, קבלת החלטות בנושאים שאין לה בהם שמץ של מושג?

על שום הציצים היפים שלה ?

יש לי 3 תארים (אחד מהם אפילו בהצטיינות), 7 שנות ניסיון בעבודה, אני יודע ערבית (שזה די חשוב למקום שאני עובד בו), אני יודע אנגלית, יש לי ניסיון וידע מסוים בשיווק.

אבל הילדה המחורבנת עם האגו תהיה הדוברת, המארגנת, והמנהלת של המשרד הזה. אתם מבינים?

אני חייב לעזוב את המקום הזה.

אני כועס על עצמי כי אני לא עושה מספיק כדי שזה יקרה.

זה מקום מבחיל.

ואני כועס על עצמי, שאני רק יושב ומקטר במקום לעשות משהו.

עשייה תמיד הייתה אחד הצדדים היותר חלשים שלי.

פאק.