הכל או לא כלום

כן כן. אפשר.

או לשכב על המיטה ולקבור את הראש מתחת לאיזו כרית טובה, ולעצום עיניים, ולדמיין שכלום לא היה וכלום לא יהיה,

ולהיות כלום אחד גדול עד שאיכשהו קמים וחיים הלאה.

(דא"ג, לפני כמה דקות מצאתי בגוגל את האתר NOTHING.NET שהוא די משעשע, למי שיש סבלנות לקרוא באגלית ולהתעמק בזוטות).

אפשר להתכווץ ולדעת שהפעם אני חייב לעזוב כבר את העבודה, לצלול לתוך הלא נודע (המממ. זה לא כיפי כמו שהניסוח הזה מרמז).

אפשר להתכווץ ולהגיד בקול רם שאולי הגיע הזמן לסגור את הבלוג הזה, שהוא עשה את שלו, שזה כבר מרגיש מצולק מספיק.

אם אני אגיע לארה"ב כמו שאני רוצה, ויהיה לי שם טוב, אז אולי - אחרי הפסקה ראויה - אני אוכל לפתוח בלוג חדש, שיהיה לי השלישי. (זה השני. את הראשון מחקתי אחרי כשנה וחצי, בסביבות 2004).

אפשר להתכווץ ולהודות שאני עושה טעויות, יום אחרי יום

שאני מפדח את עצמי לדעת 

שאני לבד ואולי עדיף לי לבד ואולי זה לעולם לא ישתנה

ושהאנשים שאני אוהב לאט לאט ייעלמו ואני אשר רק עם עצמי, אבל הפעם באמת.

כמו אנשים, גם בלוגים מתים בכל מיני דרכים, ואף פעם אי אפשר לדעת איזה סוף זה יהיה, מכובד או שפל או צפוי או פתאומי, ומי יחזור מהמתים או יתגלגל למשהו אחר ומי ייזכר ומי יישכח סתם ככה פתאום.

עוד כמה ימים יום הולדת 30 שלי. איזה קטע.

אני חושב שזה הסוף (של הבלוג, של הבלוג), פה ממש.

אני לא מוחק, אבל נראה לי שגם לא כותב יותר בזמן הקרוב. אולי האינטרנט ימחק את הבלוג מעצמו, וזהו.

אולי עדיף ככה, כי כמה זכרונות יכול אדם להשאיר אחריו? עדיף להעלים את הכל, או את הרוב. ככה הטבע עושה, לא?

אז תודה, וסליחה, ואוהב הרבה (גם את מי שהיה נראה לו ההפך).