שלכת

(וגם פשוט כי אין לי כוח לחזור על החוויה שוב)

סבתא שלי התאשפזה בבית חולים, שוב.

וכמו בפעם הקודמת זה טרף לי את כל השבוע.

אתמול בצהריים היא השתחררה.

מה אומר, זה היה הרגע הנהדר ביותר בכל הסיפור, לראות אותה לבושה, בכסא הגלגלים, בדרך החוצה משם.

לידה שכבו שתי נשים, אחת כמעט ארבעה חודשים מאושפזת והשנייה קצת יותר משנה.

לידן הסיכויים היו נראים, איך לומר, ממש לא מרנינים.

אבל אנחנו עזבנו אחרי חמישה ימים תמימים.

האמת, זה לא היה משהו חמור מדי, אם כי כנראה תפשנו את זה ממש ברגע האחרון לפני שזה הספיק להתפתח למשהו כזה.

הבחיר שלי, שהוא גם הבכיר שלי, הציע לי לכתוב טור שבועי בעתון, כמו ביקורת מלונות, רק הפעם תהיה זו ביקורת בתי חולים.

אם הייתי עושה את זה, המחלקה הגריאטרית של שערי צדק הייתה מקבלת אצלי ביקורת טובה מאוד.

אחריות סימפטיות ובעקר איכפתיות, רופאים שרואים את החולים והמשפחה הדואגת בעיניים אנושיות ומוכנים לשתף אותנו בהחלטות וברזי התוצאות הכימיות.

ולמרות זאת, אני שמחה שאנחנו כבר לא שם.

מעולם לא אהבתי יותר את השגרה, באשר היא.

בריאות ואושר לכולכם!

ותודה לכל החברים המאוד לא וירטואליים שלי, שתמכו בכל רגע כאילו הייתה זו הסבתא שלהם עצמם.