אז הוא הגיע לפה.

"אני חושב שאת יודעת מה אני הולך להגיד"

לא. לא ידעתי.

"זוכרת את מה שדיברנו עליו לפני כמה חודשים? על איך אני מרגיש? ניסיתי להתעלם וניסיתי לחשוב שזו התאהבות חולפת. אבל זה לא"

מה אומרים לדבר כזה?

אני יודעת איפה הוא נמצא.

גם אני הייתי שם.

בחודשים האלה (נובמבר-דצמבר-ינואר-פברואר) אני זוכרת את זה הרבה יותר.

אז הוא אמר כל מיני דברים, ואני עניתי. לא שיחה קשה בכלל. מציאותית למדי.

ואז הוא אמר שהוא לא רק מוכן, אלא אפילו רוצה את הכל. כל הטוב עם כל הרע. החיוכים והעצבים. ואז הוא אמר לי "את יפה"

לא נשארו לי עוד הרבה חומות איתו. הוא ראה חלקים בי שאפילו לבלוג לא הגיעו.

נשארו עוד אחת או שתיים.

אין בי כוחות להוריד אותן עכשיו.

נגמר לי.

השנתיים האחרונות ניקזו אותי מכל רצון להוריד אותן.

אז, עם הבמאי, הייתי מוכנה.

הוא זה שלא רצה לראות. אני רציתי.

הוא לא.

כששמעתי את שתי המלים "את יפה"... התחלתי לבכות.

האדם שהכי אהבתי בעולם... שהייתי עושה הכל בשבילו... מעולם לא אמר לי אותן.

ופתאום זה כל כך כאב.. כאילו רק אתמול שמעתי את המשפט "את סבבה בתור ידידה וקצת מעבר".

כאילו רק אתמול שמעתי אותה אומרת לי "כן אני יוצאת איתו"

ולאו דוקא בגלל איך שאני הרגשתי (אולי איפשהו עדיין, ותמיד, מרגישה?) כלפיו.

פשוט בגלל שזה כואב.

אז אותו ידיד מאוהב, מסתובב כבר כמה ימים עם הרצון לבכות.

ומכל זה - אני זו שיושבת עכשיו פה בדירה שלא שלי, עם דמעות בעיניים, ומייחלת לבוקר בו אני אקיץ מהחלום הרע הזה.

בוקר שלא יבוא.

כואב להיות במקום הזה (שלו. לא שלי.)

הלוואי והייתי יכולה לקחת את הכאב והתסכול ממנו.

אבל אני לא.

הלוואי והייתי יכולה להרגיש משהו כלפיו כי מה שהוא אמר לי היום היו הדברים שכל אישה היתה רוצה לשמוע.

אבל אני לא.

הלוואי והייתי יכולה לשמוע את המלים האלה ולא לחשוב על הבמאי שוב.

אבל אני לא.