עוד יום עבודה נגמר, לאחר 15 שעות מתישות. אני בדרכי הביתה חושבת כמה אני רוצה כבר להגיע... לראות אותו... להתכרבל בתוכו ולהיות אותה אחת שאני לא יכולה להיות בעבודה... בין זרועותיו אני שקטה; זקוקה כל כך להגנה מהעולם החיצון.

ק"מ, ועוד ק"מ.. עוד שניים אחרונים!

זהו.

הגעתי.

אני עולה קומה, ועוד קומה.. ועוד קומה.

המדרגות כל כך תלולות פתאום...

קומה רביעית נראית כל כך רחוקה.

אני פותחת את הדלת.

פתאום פוגשים אותי ריחות מתאבנים וחמימות של הבית שבנינו יחדיו.

על הרצפה שורת חיצים.. אני עוקבת... מגיעה לסלון.

שולחן נמוך, שתי כריות.. שני נרות. שתי צלחות, וסיר מהביל. הוא לא שם...

פתאום ידיים חובקות אותי מאחור.

אני מסירה את ההגנות המקיפות אותי מחוץ לקירותיה הבטוחים של דירתנו הקטנה, מסתובבת לכיוונו ומצטנפת בתוך חיבוקו הרחב... עוצמת את עיני ומקשיבה לפעימות ליבו.

הוא מניח אצבע מתחת לסנטרי, מפנה את ראשי למעלה.

'מה קרה חמודה?'

'כלום' אני עונה. 'סתם יום ארוך'

הוא מנשק אותי ברכות, ומוביל אותי לחדר האמבטיה המואר באורם הרוקד של מספר נרות הפזורים בחדר.

מים חמים פולטים את אדיהם מהאמבט המחכה לגוף שייכנס אליהם.

אני מסתכלת עליו, והוא רק מסתובב, ויוצא מהחדר. ג'ון קולטריין מנגן לי ברקע. רגליי טובלות אחת אחרי השנייה במים החמים שהוא הכין לי.

לאט לאט אני טובלת כולי. מותניים, שכמות, כתפיים, צוואר.. ראש.

אני מוציאה את ראשי החוצה בשנית, ומתענגת על המים המבושמים.

הוא חוזר אל חדר האמבטיה, ומתיישב לצדי.

'לא תיכנס איתי?'

'לא' הוא עונה בעודו מסתכל עליי במבט מלא אהבה 'זה ערב בשבילך'

אני מסתכלת עליו, ונושקת לכף ידו המעסה בעדינות את כתפי.

כשהמים נהיים קרירים, אני יוצאת.

הוא עוטף אותי במגבת עבה ורכה, ונושא אותי לסלון, שם מחכה לי פיג'מת פלנל (הרי חורף.. קר...). מול התנור הוא מלביש אותי, ואנחנו מתיישבים לאכול.

ביס... ועוד ביס... ועוד ביס.