(כמה חבל שאין אייקון של 'עייף'...)

שלושה שבועות.

רצוף.

אז ככה זה כשאין הרבה חיים... אין מה לעשות.. ככה זה.

לא?

אז חזרתי הביתה ללילה אחד, ואמא הכינה לי את הפוך (איזה אמא כֶּלת עולם!!). והיום חזרתי (סוף סוף) לעוד לילה הביתה.

אבל אל החדר שלי אפילו לא התקרבתי.

המיטה שלי לא ראתה מצעים כבר חודשיים בערך. יש עליה רק דברים.

כשהחזרתי את כל הדברים מהבית של אח שלי (ששם גרתי חודש), פשוט השארתי אותם בקופסאות (לא באמת קופסאות... סתם פרוביזורי כזה..) על הרצפה.

אז גם אין רצפה להזיז אליה את כל הדברים שעל המיטה.

מה גם שאני בכלל צריכה לסדר את הכל, לא להעיף.

והיה אמור להיות לי כבר שישי חופשי, אבל לא! נסיך היה חייב לשלוח את טיפטיפ להתקשר אליי אתמול בעשר בלילה להגיד לי 'את יודעת שאת עובדת מחר?'.

אז לא, לא ידעתי, אבל תודה שלפחות אתה מודיע ערב לפני.

אז ב12 בלילה קיבלתי סמס שעובדים ב8 בבוקר. אז צעקתי בפאב, ככה שכולם ישמעו - 'כ-ל-ב-!-!-!' ככה שגם הרבה קול לא נשאר לי מהמעט שהיה לי...

היום גם לא התעוררתי מהשעון (צפוי... לא?) אז החיננית בעטה אותי החוצה ב 7:50.

הגעתי לביתן 11 (גני התערוכה) בשעה 8 בבוקר, כולי הפוכה, והתחלתי לעבוד.

'רק פינישים של הסוף'... אבל זה לא נגמר!!! היו ה-מ-ו-ן פינישים...

אוף...

ואז הפלגמט (נסיך) רצה ללכת הביתה (hello! גם אנחנו רוצים הביתה! למה להיות בנזונה???) אז הוא כמובן התחיל להיות בלתי נסבל... כשיצאנו משם ב16:00 הוא חזר להיות נחמד פתאום. כלב.

אני תשושה.

נורא קשה לעבוד גם סופ"שים. היום זה הסופ"ש השלישי.

רצוף.

אה, כן.. מחשבה אופטימית לסיום...

שובפעם מתקרב הסילבסטר.

לא שאני חוגגת אותו, אבל עדיין... תקופה כזו שעושה לי בעעע...