נמאס לי להוכיח את עצמי!!!

נמאס לי מההרגשה הזו שאני לא רלוונטית.

נמאס לי מההרגשה הזו שהצפרוקאי שוב משחק משחקי כוח עם שחש, ובגלל שאני כביכול ב"מחנה שחש" אז הצפרוקאי חושב שאם הוא פוגע בי הוא פוגע בשחש. מה שהוא לא מבין שדרכי הוא לא יכול לפגוע בשחש.

שחש לא משחק איתו את המשחקי כוח האלה. הוא נהנה להתעלל בו, אבל הוא לא משחק. זה יותר מדי מאמץ לשחק את המשחקים האלה, כשאתה יודע שהמקום שלך מובטח לא משנה מה תעשה.

אז מי סובל?

כל האנשים הקטנים שב"מחנה שחש".

נמאס לי מהטון של התאורן כשאני מתקשרת אליו לשאול אם אני עובדת מחר והוא אומר לי "היית במחסן יכולת לשאול".

למה זו צריכה להיות אחריות שלי לשאול? למה זו צריכה להיות אחריות שלי להסתכל בטבלאות המטומטמות שלהם? אמרתי לו את זה. אז הוא אמר "זו טעות, אני אוודא שהיא לא תחזור על עצמה"

אבל, תאורן, זה חוזר על עצמו כבר חודש. אני כבר לא מעט זמן צריכה להתקשר לצפרוקאי לשאול אותו מה אני עושה למחרת.

מה התשובה שלו? "זה לא בסדר אני אבדוק את זה."

זיבי.

הרי לא אכפת לו.

מכל המהפיכה שלהם, כל מה שקרה זה שעכשיו התאורן מסוגל לקחת גם אנשים של אורקולי לאירועים של תאורה. לא באמת אכפת לו מהאורקולי, או מאירועים של אורקולי, או מהטכנאים של האורקולי.

אז מי סובל?

הטכנאים של האורקולי.

ואני... אני בכלל לא רלוונטית לכלום.

יש את המערכת הזו, שרק נסיך, שחש ואני ידענו להפעיל.

הרגשתי שיש לי איזשהו עוגן. משהו שמבטיח לי מקום מסויים.

אז עכשיו מתחילים להדריך עוד אנשים על המערכת הזו.

ורוב הסיכויים שגם על המערכת החדשה שנוסעת לפריז לסלון האווירי - ילמדו עוד אנשים.

חשבתי שזו רק פרנויה.

אבל...

מחר אני עושה בייביסיטר ל6 פלזמות. שוב.

נסיך נוסע להקים את המערכת החדשה בתעשייה האוירית, להדגמות.

הוא נוסע עם עוד טכנאי.

לא איתי.

איבדתי את המקום שלי, וכולם אומרים לי שאני מגזימה, שכן מעריכים אותי, שזה ישתנה, ש.. הרבה דברים.

איבדתי את המקום שלי, ורע לי עם זה כל כך שאתמול בכיתי עד שנרדמתי.

איבדתי את המקום שלי, ולאף אחד לא אכפת.