בגיל 26, צריך כבר להבין שהחיים בנויים ממעגלים. לא כולם נסגרים, ולא כולם חופפים, אבל מעגלים.. מעגלים ומעין קו כזה של סינוס (או קוסינוס.. תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה).

עליות, מורדות.. דרכים עקלקלות.. דברים נפתחים ונסגרים.. אנשים באים והולכים לנו מהחיים. היום לפני שנתיים, הייתי טרייה בחברה. במקצוע. התחלתי לעבוד בחודש ספטמבר לפני שנתיים.

האנשים בחיים שלי היו כל כך אחרים.. היה הבמאי אשר מהיום מוחלף שמו ל"ג'רמי" (אחד הספרים האהובים עליו, היה "שטן", מאת ג'רמי לוון. ספר מעולה, אגב. מומלץ בחום רב!).

אז איפה היינו? אה, כן. היה ג'רמי (AKA הבמאי), היו החתולים, היו מלא אנשים מהפורום שהיום אני כבר לא בקשר איתם.. היו יותר חברים ממה שיכולתי 'לתחזק' פשוט כי.. התחיל להיגמר לי הזמן. ככה זה שמתחילים לעבוד במה שאני עובדת.. אין הרבה זמן ברוב חודשי השנה..

היום לפני שנה.. וואו.. בדיוק התחילו הדיבורים הרציניים על לחפש דירה..

והיום.. היום אני גרה בדירה משלי. כבר לא גרה עם השותפים. אחרי הבלגאנים שהיו בדירה הקודמת.. התרחקתי מכולם. הייתי צריכה זמן עם עצמי. חזרתי לקשר עם מי שרציתי. הבנתי מי תמיד היו החברים האמיתיים שלי, שבאמת לא שופטים, ובאמת באמת יישארו שם no matter what.

נחמד לי.

עכשיו סוכות. חוה"מ. כל אדם שפוי בדעתו, שעובד בעבודה נורמלית, עובד חצאי ימים, או לוקח חופש altogether. מכיוון שאני גם לא שפויה, וגם לא עובדת בעבודה נורמלית, אני מבלה את חוה"מ סוכות שלי באירוע, שמחייב אותי לשבת על קונסולה 17 שעות ביום בערך, ולא לראות את המשפחה או לצאת לטיולים או כל דבר שכזה שכל מי שמסביבי עושה בתקופה הזו, כי אלה ימים אחרונים של שמש..

אז אמנם האנשים שאיתם אנחנו עובדים, נחמדים מאוד מאוד, בפרט - האנשים בצוות הוידאו שיושבים איתי על הקונסולה.. אבל איפשהו.. אני מרגישה כאילו אני מחמיצה משהו.. כל חג וחג אנחנו עובדים. מפסידים ימים שכולם ביחד..

ימים אחרונים של שמש..

כבר קר בלילה.. אני כבר הוצאתי את הפוך, שמחמם אותי מספיק טוב בלילה.. (אבל לא ממש מספק P: )

עכשיו שמתחיל החורף.. צריך רק לקנות שוקו.. שאפשר יהיה לשתות אותו ולהסתכל על הגשם בחלון..