יש המון דברים שמשפיעים על כתיבה.. בעיקר כשמדובר בספר שנקרא בגיל העשרה.

כשקראתי את המאהב של א. ב. יהושע, היה קטע אחד שנשאר לי בזיכרון..

למי שלא קרא את הספר, מדובר בדמות שבתחילת הספר נמצאת בקומה. היא נקראת ודוצ'ה.

"אבן מונחת על סדין לבן. אבן גדולה. הופכים אבן רוחצים אבן מאכילים לאבן והאבן משתינה לאט. הופכים אבן מנקים אבן משקים לאבן ושוב האבן משתינה. נעלמה שמש. חושך. שקט. אבן בוכה למה אני רק אבן בוכה אבן. אין לה מנוחה מתחילה לנוע מתגלגלת בלי רחש מרחפת על קרקע אפורה מלוכלכת מדבר גדול אין כלום ביצה ענקית ארץ מתה שרופה. תועה עד שנתקלת ביתרים מתוחים חבלים נמצאת באוהל אפל נוגעת במעדר. אבן נעצרת אבן שוקעת. שורש רוחש באבן לופת מפורר משתרג בתוכה. אבן לא אבן אבן גוססת ומתחילה לצמוח אבן צומחת אבן צמח צמח בתוך צמחים בתוך שקט מפלס דרך בעפר עולה מאפילה ענף חזק ועוד ענף. גדילה חזקה צמחה מתערבלת עלים בתוך עלים. שמש גדולה בחוץ. יום. צמח גדול וזקן על מיטה. הופכים צמח מנקים צמח משקים תה לצמח והצמח עוד חי."

חשיבות הפיסוק הובהרה לי במלוא עצמתה כשקראתי את הספר הזה.. בהחלט ספר מומלץ.