למרות שקיויתי שלא בזה מדובר, צדקתי.

למרות שחשבתי שלא ציפיתי לזה ממנה, כשאני חושבת על זה - כנראה כן ציפיתי לזה.

נפגשנו בבית קפה בת"א.

אני חניתי ליד הבית של אמא תרזה שלי (כדי שאם אני אצטרך אח"כ מקום ללכת אליו, שלא תהיה בעיה), ודידיתי לבית הקפה. לקח 20 דקות בערך, כולל משיכת מזומנים וקניית מלאי חדש של סיגריות... מה שמפתיע היה מקום החנייה - ז'בוטינסקי ת"א, כחול לבן, ביום שישי. מגניב!

אבל אני סוטה מהנושא.

לענייננו.

התיישבתי בבית הקפה, והזמנתי תה.

איך שהתה מגיע - היא מגיעה. מזמינה גם היא תה.

אני עם סיגריה... היא מדליקה גם אחת ואומרת לי "קראתי את הפוסט שלך... ולא רציתי שתשמעי על זה ממקור אחר (אז את יודעת מה - מאוחר מדי.. היית צריכה לחשוב על זה ולדבר איתי על זה לפני מעשה.. זה היה הרבה יותר מכובד...). כן, אני יוצאת איתו"

דקה או שתיים של שתיקה, שבמהלכן אני מסתכלת אל הרחוב שוקק החיים...

"טוב, אם קראת את הפוסט אז את יודעת מה העמדה שלי בנושא. אני לא חושבת שיש הרבה מה לומר מעבר לזה" ושותה עוד לגימה מהתה, מכבה את הסיגריה ומדליקה חדשה... ידיים רועדות.. זעם עולה לכפות ידי...

"כן, ואני לא אאשים אותך אם לא תרצי לדבר איתי יותר.. ואל תחשבי שזה לא עצוב לי" וואו.. תודה. הסתכלתי עליה במעין מבט כזה של 'כן, את נראית ממש שבורה מהנושא'.

"אני חייבת להגיד לך, שממך לא ציפיתי לזה, ביחוד אחרי שאת יודעת מה קרה עם י. כשהוא הציע לי לצאת איתו אמרתי לו 'לא, כי את חשובה לי מדי" וזה ברור, שאם הייתי אומרת לה שהתחלתי לצאת איתו, לפחות אז, היא היתה מרגישה כמו שאני מרגישה עכשיו...

"אני לא יודעת מה בדיוק קרה בינך לבינו, זה גם לא רלוונטי" (אה, כן.. עכשיו זה לא רלוונטי...) "לא עשיתי את זה מתוך תחושת נקם, או בכוונה. זה פשוט קרה"

באותו רגע חשבתי לעצמי 'פשוט קרה?? במקרה נתת לו את הטלפון שלך... במקרה יצאת איתו לדייט... במקרה את עכשיו יוצאת איתו.. ממש. בערך כמו בסרטים כשבעלים בוגדים בנשים שלהם ואומרים 'זה פשוט קרה'... הרי יכולת להגיד לו לא' אבל את זה לא אמרתי. העדפתי לשמור את זה לעצמי.

"אני לוקחת את מלוא האחריות למה שקרה, ואני מבינה איך את מרגישה" (וואלה.. איזה אצילי מצידך...)

בשלב זה, שמתי 20 ש"ח על השולחן, ואמרתי לה "אני לא יכולה להגיד שזה לא היה צפוי. אני גם לא יכולה להגיד אף פעם, אבל היום - אני לא מסוגלת להסתכל על הפרצוף שלך יותר. ולפני שאני אגיד דברים שאני לא רוצה להגיד, כדאי שאני אלך." קמתי, הרמתי את הקביים שלי ואז אמרתי לה "אני מקווה שהיה לך שווה לאבד חברה שבחיים לא היתה תוקעת לך כזה סכין בגב."

ה"יציאה בסערה" היתה עובדת קצת יותר טוב אם לא היו לי קביים, אבל וואלה.. גם זה היה בסדר.. דידיתי חזרה לדירה של אמא תרזה, מתאמצת בכל כוחי לא להתחיל להתפרק באמצע הרחוב.. הגעתי אליה לדירה, התיישבתי על הספה והתחלתי לבכות...

ואז סיפרתי לה מה קרה.. היא הקשיבה, חיבקה.. הצחיקה אפילו...

אז אני באמת מקווה שהיה לה שווה לאבד חברה.

אם הם יהיו מאושרים ביחד - so be it. אני לא אאחל לאף אחד פחות מזה.

אבל אני לא ממש רוצה לראות אותה בזמן הקרוב.