"למה כל הדרמה?" חבר טוב שאל לאחר קריאת הפוסט.

למה? כי ככה.

נכון.

הוא לא שלי.

הוא גם לא היה שלי, וגם לא היה סיכוי שיהיה שלי.

ואולי יש כאלה שיטענו שאני לא יכולה לקרוא לזה בגידה.

ואולי באמת בגידה זו המילה הלא מתאימה.

אבל זה כאב.

יותר ממה שהיא יכלה לתאר לעצמה.

יותר ממה שאני יכולתי לתאר לעצמי.

ואולי זה אפילו לא בגללו, כי ממנו הייתי מצפה לדבר כזה.

הסכין בגב, היתה פשוט בגלל שלא ציפיתי לזה ממנה..

והתירוץ של "זה פשוט קרה"..  היה מזלזל. מה.. אנחנו בגן?

כאב לי שהוא יוצא עם מישהי שהחשבתי חברה.

כאב לי שמישהי שהחשבתי חברה יוצאת איתו.

כואב לי שאלה 2 אנשים שסביר שעוד ייצא לי לראות.. ועוד אני אצטרך לראות אותם יחד..

הכעיס אותי שהיא לא סיפרה לי לפני מעשה. זה היה יוצא קצת יותר מכובד.

הכעיס אותי שאני כיבדתי אותה כל כך הרבה כדי להגיד למישהו "לא".

כואב לי שהיא חושבת שקרה משהו שלא קרה, ובאיזשהו מקום מצדיקה את זה לפי זה.

רציתי לצעוק, לבעוט, לשבור.

בסוף רק בכיתי.