אני מוצאת את עצמי יושבת בחדרי, ובוכה. מרגישה מרוקנת. נטולת כעס או כאב.

שעה חולפת, בעקבות אלה שחצו את נהר הזמן לפניה.

שוב מתחיל אותו כאב סמוי להזדחל בתוכי.

מחפש מקום לייצב את היתד אותה הוא נושא עמו,

לעמוד איתן כנגד סערת הרגשות הסובבת אותו

ולבנות חומת לבנים אשר תגן עליו מהרוח.

נבנית החומה,

שורה אחר שורה.

גדלה וגבהה,

עד אשר אין מנוס

והבכי סוחף שוב.

מרוקן שוב.

עד הפעם הבאה.