גמד קטן תלוי על הקיר.
אתמול בלילה הוא דיבר אלי
אחרי כל הך הרבה שנים שהוא על הקיר.
"קוראים לי פפה",
הוא אמר לי.
'אני יודעת' חשבתי לעצמי.
בתוך מסגרת חומה ורקע ירוק
עם דבק בגב
הוא לא יכול לרדת מהקיר
מה המסגרת שלי?
מה הרקע שלי?
לאן בדיוק הגב שלי דבוק?
"רוצה לברוח"
הוא אמר לי
"רוצה לרדת מהקיר"
ועיניו נוצצות היו מדמעותיו
'אבל אני לא יכולה לשחרר אותך...'
ניסיתי להגיד לו.
במקום זה...
רק בכיתי איתו.
הרים וגבעות הוא הבטיח לי
מצחיק הגמד הזה
חושב שהוא לפריקון עם סיר זהב בסוף הקשת
חושב שאם הוא ינסה חזק חזק
הקשת תגיע לפה
והוא יוכל לברוח עליה.
ועדיין אני לא יכולה לשחרר אותו.
הוא הסתכל עלי בעיניו התכולות
ופתאום הוא חזר להיות בובה דבוקה לקיר שוב.
משחק איתי משחקים פתאום!
מי אתה?
מה זה צריך להיות?
משחקים של ילד בן 3?
פתאום אתה לא מדבר איתי?
פתאום אתה נעלם, בורח, מתחבא?
אפילו שלום לא תגיד לי יותר!
מה תעשה כשתרצה להגיד משהו?
תשלח פתק?
תשלח מישהו אחר שישאל אותי?
טוב, בסדר!
לא צריך.
מי בכלל אמר שגמדים הם כאלה חשובים?
אני לא צריכה אותך
אז תמשיך לשתוק
תמשיך לא לזוז
תמשיך להישאר מחוץ לחיים שלי.
ותפסיק להבטיח לי הרים וגבעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
