שיטטתי בבלוגספירה, כמנהגי כל יום. זה הזכיר לי.

גם את ארז, אבל פתאום נזכרתי בטלי.

זה היה לפני שנתיים וחצי בערך. היה פיגוע בתחנה המרכזית של עפולה. מחבל ירה, ופגע בשלושה אנשים. אדם זקן, ילד, וחיילת.

"הודעה תימסר למשפחות".

הגיעה שעת ערב, אני הייתי באוטו של אבא, בדרך מהבית לחברה. חדשות.

הקריאו את שמות ההרוגים בפיגוע.

פתאום אני שומעת את השם של החיילת - טלי בן ארמון.

השם מהדהד.

עבדתי איתה לפני שהיא התגייסה. היא היתה חברה מאוד מאוד טובה של החבר הראשון שלי, עידן.

הלכתי להלוויה.

כל החבר'ה מהסניף של הבורגר קינג היו שם.

עידן לא הצליח להיכנס. הוא לא יכל להתמודד עם זה.

עמדנו שם, חבורה של אנשים שעבדו איתה כמעט כל יום, דמעות זלגו מעינינו עוד לפני ההספד. הבטן שלי כאבה מרוב עצב וכאב.

אני יודעת שתמיד אומרים על הנופלים רק דברים טובים, וזה תמיד נראה לי מגוחך. אני לא הכרתי את טלי לעומק מספיק כדי להכיר צדדים לא טובים שלה, וגם אם כן - סביר להניח שהייתי שוכחת את כולם.

אני רק זכרתי כמה טובה היא היתה.

לבי יצא אל אחיה שהיה מאוד קשור אליה, ודמעותיי זלגו כל אותו יום.