לאבא היה חום היום.

אז הוא התקשר לרופא, שאמר לו לבוא למיון כדי לבדוק למה...

אז אישפזו אותו לבדוק.

אני שונאת בתי חולים...

ואני שונאת שאבא שלי שם...

והיתה לי הרגשה רעה לפני שהוא נכנס לניתוח... כזאת כמו שילדים קטנים מרגישים לפני שאבא הולך למילואים.. "אבא, אל תלך למלחמה".. וכמעט יצא לי המשפט "אבא אל תלך לבית חולים" אבל לא... כי אני הרי עוד מעט בת 25.. ואמא גם ככה אוטוטו מתפרקת, אז אני צריכה להיות חזקה בשבילה...

ונכון, זה כלום, וזה היה כלום..

אבל עכשיו יש לו דלקת ולא יודעים מאיפה היא הגיעה...

וכן, החלק הפולני שלי התעורר ביתר שאת, והתחיל לצעוק "את רואה???"

אז אם הבוס שלי יענה לי היום כדי להגיד לי איפה ומתי אני עובדת מחר, אני גם אוכל לדעת אם אני נוסעת לת"א היום עם האופנוע או לא... ובמקרה כזה אני עוברת אצלו במחלקה להביא לו כמה דברים...

אוף..

הספיקו לי בתי חולים!!!

קודם אני, אח"כ החיננית, אח"כ אבא... די!!!!!!!! כמה אפשר???