בד"כ זה כל כך ערטילאי... רחוק שכזה. יושבים בבית, עם כמה חברים ושומעים במקרה בחדשות "בכביש מ"ס ###, רכב סטה מהכביש, נהרגו ## אנשים. בשעה ## בבוקר/ערב נהרג אופנוען בן ## על אופנוע מסוג ###".

בד"כ, אולי מכירים מישהו שמכיר מישהו שמכיר את ההרוג ואת אותה משפחה מסכנה שנהרסה.

ההודעות שמועלות בפורום, בד"כ מדברות על תאונה קלה, או פציעה והחלמה מהירה. בכל השנתיים שאני בעולם חסר היציבות הזה, אף אחד מחברי הפורום שאני מכירה נהרג.

ופתאום זה הגיע.

יושבת בבית של חברים עם קיש, רואים סרט, פתאום טלפון.

בהתחלה אני לא מתייחסת, כי זה לא טלפון שלי , ואז "תפסיקי. די. מספיק לעבוד עלי.... מה? גם המורכבת??"

אני קופצת מהרביצה הרגועה בה הייתי. מה? מה מורכבת? מי נפל?

"בטח נפצע עוד אחד... אוף, כר נמאס לי מבתי חולים!" אני חושבת לעצמי.

"טוב, אני תכף אתקשר חזרה". טלפון נסגר, ידיים רועדות, העיניים מאדימות... קיש מסתכלת עלי ואומרת לי "נתלא (כינוי בפורום) נהרג"

הלם.

רגע... מה? לא נכון. די.  אבל כן. לאט לאט קולטים ( אבל לא ממש ), ומחזירים צלצול ובודקים מה קרה.

בכביש לכורסי בצפון מעל הכינרת. סיבובים הפוכים בשפע. הוא ירד יחד עם חבר שחיכה למטה. כשהחבר ראה שהוא לא מגיע - הוא עלה חזרה, ואז הוא ראה אותם.

נתלא והמורכבת שלו, שאת שמה איני יודעת, הרחק מאופנוע הפייזר עליו הוא חלם כל כך הרבה זמן, ולפני 3 חודשים  הגשים את החלום.

האמבולנס קבע את מותה של המורכבת במקום. מפרקת שבורה.

את נתלא הצליחו לייצב.

בבית החולים הגוף שלו החליט שקשה לו מדי להתמודד עם הכל והוא פשוט.. נכבה.

אז קמנו ונסענו למגשימים לבית של חברים.

ישבנו, צחקנו קצת, סובבנו סלון, מתחנו כבלים למערכת סטריאו שלהם, ובמשך כל הזמן הזה עוברת לי מחשבה בראש של "לא הכרתי אותו כל כך טוב.. אז למה אני בכל זאת לא מוצאת את עצמי??"

יצא לי לדבר איתו מדי פעם.

בחור באמת מקסים.

מאלה ששולחים לחברות שלהם סטרפסילס עם שליח לעבודה כי הן אומרות להם שהן חולות...

חיבבתי אותו... עד מאוד.

ומאתמול בצהריים הפנים שלו לא עוזבות אותי...

היום אני מתחילה לבכות על הדברים הכי קטנים, ואמא שלי אומרת לי "אבל זו תגובה לא הגיונית!!"

היא לא רואה שזה לא קשור בכלל...

לבי יוצא אל משפחתו ואל חברתו לשעבר (הם נפרדו לפני פחות מחודש... ) שזכרו ירדוף אותם לעד.

זה היה קרוב.

קרוב מדי...

עצוב לי...