התלבטנו.

לבסוף הוחלט לעשות מסע אשכבה.

אני קמה ב10 בבוקר, אחרי שינה טרופה וקצרה.

עולה על האופנוע (שבמקרה מבריק, כי לפני יומיים הייתי איתו במוסך לתקן את הנזילה ולהחליף גלגלי שיניים ושרשרת).

נפגשים בסיירים.

40 אופנועים (מַסוׁ- מֶנוס).

רוכבים רכיבה איטית.

מדורגת (האופנועים ממוקמים בזיגזג לאורך הנתיב)

כמה שהיה לי עצוב, הייתי חייבת להעריך את היופי של כל המצב.

כשהאופנוען 2 אופנועים לפניי זז לשוליים כדי לסדר משהו, האופנוען אחריו זז ימינה.

אני זזתי שמאלה.

ואז הסתכלתי במראה.

כל האופנוענים מאחוריי מתארגנים בהתאם.

ממש מחזה יפה.

רכבנו דרך ראשון, לבית העלמין, כשכל תושבי ראשון לציון בוהים בשיירת האופנועים האיטית, ותוהים בינם לבין עצמם מה גורם לחבורה של אופנוענים להיכנס ככה לראשון בצהרי יום בהיר.

הגענו לבית הקברות.

קשה.

קשה לקבור חבר.