כבר שבוע וחצי שאני לא יודעת מה קורה איתי.

הטלפון מצלצל.. לרוב השיחות אני אפילו לא עונה..

מסננת את כל העולם כמעט..

יושבת אצל החיננית, ואז הולכת לפגוש את קיש, ונורא כיף לי

אבל אפיזודות חולפות של כמה רגעים פשוט גורמות לי להסתכל סביב ולרצות לעלות על האופנוע ולברוח.

לאן?

לא יודעת.

פשוט לברוח.

וטוויטי התקשרה אליי ובאמת שרציתי לראות אותה, אבל אין לי כוח לראות אותה.. לא יודעת למה.

אני רוצה שתהיה לי היכולת לשבת בסלון, עם סיגריה, בלי שאפחד ישאל אותי מה קרה.

רוצה את היכולת לבכות בלי שאפחד יפריע לי.. (בכמה פעמים האחרונות כל פעם מישו נכנס באמצע..)

אני לא יכולה להגיד שרע לי, כי כל מיני דברים התחילו להסתדר ככה בהפתעה,

אבל אני כן יכולה להגיד שלא טוב לי..

ואני כבר לא יודעת להגיד מה יעשה לי טוב...