נכון, תמיד אנחנו רוצים להגיד שאין לנו חרטות.

אבל בכל זאת יש את החרטות הקטנות (או הגדולות) שצצות מדי פעם.

אז אני מתחרטת ש...

- עניתי לטלפון במרץ 2003 כשהבמאי התקשר

- לא אמרתי דברים מסויימים כשהיתה לי הזדמנות

- לא למדתי יותר קשה בתיכון

- נשארתי אדישה לעובדה שאני מובטלת (בשנה שעברה)

- איבדתי קשר עם האקס הראשון.. אני קצת מתגעגעת...

והחרטה הכי גדולה...

- כשהיתה לי הזדמנות להתחיל לרקוד בלהקת בת שבע, לא עשיתי את זה... (כשהייתי בת 12, את הכוריאוגרפיה של מופע הסיום של כיתה ו' עשתה לנו (בתור טובה) אחת המלהקות של בת שבע. היא פנתה אליי והציעה לי להצטרף ללהקה. אמרתי לא...)