ראיתי היום את "חכמת הבייגלה".

סרט חמוד.

גרם לי לחשוב.

(מעבר לזה שהוא זרק אותי אחורה בקטע האחרון של ההלוויה...)

אוטוטו מגיע גיל 25.

רבע מאה and i still have nothing to show for it.

נכון, יש לי אופנוע.

נכון, אני מחזיקה את עצמי.

נכון, אני עם רגל אחת מחוץ לבית ההורים.

הכל נכון.

כל מה שתגידו לי נכון.

אבל מצד שני, יש את ההרגשה הפנימית.

יש את הזיכרון של איפה רציתי להיות, ואיפה אני באמת.

ואין קשר בין השניים.

מרגישה שאין לי.. איך נקרא לזה... accomplishments.

הייתי אומרת שזה כאילו אתמול יצאתי מהצבא, אבל כן קרו דברים מאז. חלקם טובים, חלקם רעים, ולא הייתי מוותרת עליהם, אבל הרגשה כאילו לא הלכתי הרבה קדימה.. כאילו הלכתי צעד אחד קדימה ואז עצרתי איפשהו..

אז עם כל כמה שאני אוהבת את העבודה שלי.. אני לא יכולה להישאר בה יותר. לא יכולה לעבוד בעבודה שאני לא יודעת מתי אני עובדת עד יום לפני, לא יכולה יותר לעבוד בעבודה שאני לא יודעת כמה משכורת אני אקבל, ואם אני אגיע ל-180 שעות עבודה בחודש מסויים.

לא יכולה יותר.

אין לי כוחות.

אז די. הגיע הזמן להתאפס על החיים שלי ולהתחיל לשנות דברים.

עכשיו רק שתהיה היכולת גם לעמוד בזה...