אתמול הייתי אמורה להיפגש עם אופנוברית.

בסוף הכישרונית הלכה לקניות בלי הפלאפון שלה (ממי, זה כל ה"פלא" בפלא-פון.. הוא הולך איתך!!), אז לא תפסתי אותה.

התקשרתי לקיש, ונסעתי אליה.

הבאתי את דוגוויל איתי.

מתחיל בסקירה פילוסופית על אמות המוסר של אנשי עיירה קטנה במעלה הרי הרוקי.

פתאום מתהפך והופך להיות פסיכופטי!

אין תפאורה, אין נוף, אין כלום.

אפילו העיירה היא רק ציורים על רצפה, וייצוגים סמליים של הכל. (אם יש כלב, אז יש ציור של כלב ולידו כתוב "dog").

דעת הצופה אינה מוסחת מהעיקר אותו מנסה היוצר להעביר.

אופי האנשים מתגלה במלוא הדרו, ולאחר זמן - במלוא כיעורו.

לאחר הסרט, חבטו בי המחשבות...

באיזו קלות הופכים אנשים למפלצות.

האם אלה שנוקמים, עין תחת עין, לאותן מפלצות אשר הכאיבו להם, הפכו למפלצות בעצמם?

האם היהירות היא לשפוט בני אדם, או לא לשפוט אותם בכלל ולקבל כל דבר בהם כי "הנסיבות שלהם קשות"?

סרט לא קל לעיכול.

אבל בהחלט מומלץ!

סייקו, אני לא מנסה לקחת לך את המקום, מה גם אני בטוחה שכבר כתבת את הביקורת שלך על הסרט מזמן..