זה פשוט מוציא את כל האנרגיות.

ולא תגידו אני כועסת על משהו ספציפי.

הכעס שלי יורה בכל הכיוונים.

על מישהי שמכאיבה לחברה שאני אוהבת... על היא... על הבמאי... על אנשים מהעבר שאני לא רוצה לראות אבל מתעקשים להציק לי... על הבוס שלי... על המקום עבודה שלי...

ובעיקר... בעיקר על עצמי.

על כל מיני דברים.

על זה שאני לא מצליחה לארגן לי את החיים.

על זה שנדחפתי היום למקום שבדרך כלל - אני לא רוצה להידחף אליו... אבל היו נסיבות...

על זה שאני לא מצליחה לסגור כל מיני קצוות.

על זה שאני רואה שעם המשכורת האחרונה והמשכורת הבאה שלי אין מצב שעד היומולדת שלי אני יוצאת מהבית.

על זה ש.. ועל זה ש... ועל זה ש....

הרבה דברים.

והכעס הזה לא עוזב אותי. אני רק צריכה טריגר קטן, והוא יוצא לכל כך הרבה כיוונים...

אז אחרי שגמרתי להידחף היום, נסעתי ל"מצדה" בהרצליה פיתוח ונפגשתי עם סאני.

my soul mate.

הבחורה היחידה בחיים שלי שאני יכולה להגיד שאם היא היתה גבר כבר מזמן היינו ביחד.

היא הצליחה לעשות לי לחייך ברגע שהייתי הכי כועסת בעולם.

אם רק הייתי יכולה לעשות את זה בשביל מישהי אחרת שאני אוהבת עד מעל הראש...

הרגשה של כעס משולב עם חוסר אונים ו - inadequence.

כאילו אין בי מספיק.

שונאת להרגיש ככה.