היום מאיה באה להעיר אותי.

אחרי שלא ראיתי אותה עידן ועידנים, היא קפצה לבקר.

(זה אחרי שהיא ביקשה ממני אתמול לבלות איתה את היום של החתונה שלה בנובמבר)

מכל מקום, אחרי שהיא הלכה, נשארתי בבית.

אני ואבאמא.

לא הצלחתי להישאר ערה. כל הזמן נרדמתי.

עייפות מצטברת שכזו.

רציתי ללכת לקנות איזה זוג או שניים של מכנסיים, אבל לא זזתי...

רציתי להיפגש עם סאני, אבל היא בסוף לא התקשרה.. כנראה היתה עייפה מאוד אחרי המחנה אימונים שלה...

בסופו של דבר רק קראתי קצת, ראיתי טלויזיה קצת וישנתי הרבה.

חשבתי על מחר...

מתחילה לעבוד ב7 בבוקר..

ואז בערב יש חתונה ללכת אליה.

רוצה ללכת לחגוג בשבילם.. רועדת מפחד שהוא יהיה שם.

אופנוברית ראתה אותו ברחוב לפני שבוע או שבועיים. הוא רק נופף לה לשלום. לא היה לי אכפת, ואפילו הייתי קצת משועשעת מהתגובה שלה, אבל חלק קטן ממני רצה להיות לידה כשהוא עבר שם.

רק לראות אותו שוב.

אבל אני לא באמת רוצה לראות אותו.

או שכן?

רועדת מפחד שהוא יהיה שם מחר... איתה...

רוצה לבכות מהרגשת הלבד שאופפת אותי לאחרונה, והדמעות לא באות.

רוצה לברוח אבל לא מצליחה. תמיד מגיעה לרגע שלפני, ומשהו קורה שמונע.

רוצה שהוא לא יהיה שם מחר...