לבד לי.

לא יודעת למה.

אתמול סידרתי את החדר. התעלמתי לגמרי מקיום הפלאפון שלי עד אחרי הצהריים, כשהייתי צריכה לנסוע לאחי לייבש בגדים.

שיצאתי מאחי, גרגמל והחיננית הצליחו לשכנע אותי לבוא לת"א. קיש גם חשבה לבוא, אבל בסוף לא.

הם היו בבית של החיננית, והיו אמורים לשלוח לי הודעה אם הם הולכים.

הגעתי לבית של החיננית וראה זה פלא.. אף אחד לא שם (ומפתח לא היה לי כי הייתי בלי הצרור של האופנוע... זה קורה כשאני בלי האופנוע...).

ניסיתי להתקשר אל שלושתם. לא היתה להם קליטה.

אחרי כמה דקות התקשרתי שוב והסתבר לי שהם הלכו לקאמרי לאסוף את הגיZ.

"לאן הולכים?"

'לא יודעים'

"אז אולי תחליטו?"

(בשלב הזה כבר חוסר הסבלנות שלי התחיל להרים את ראשו)

'טוב תכף נתקשר.'

מחכה... מחכה... מתיישבת על ספסל, החתול של החיננית בא להגיד שלום... מחכה.

'טלפון - טוב, חוזרים אליי הביתה ושם נחליט לאן הולכים.'

"למה לחזור לפה? פשוט תחליטו"

'לא, חוזרים קודם אליי.'

טוב. הרי ברור לכולם שכשחוזרים קודם הביתה לא יוצאים לשומקום. ואני רק חושבת לי  למה בכלל יצאתי מהבית??

הגיעו חזרה.

עלינו הביתה.

ישבנו.

גיZ עיצבן אותי לאללה אבל החזקתי את עצמי.

ואז הגיעו שחש (התאום של הגיZ) והאגיס ושי.

כל מה שרציתי לעשות היה לקום וללכת.

מזל ש20 דקות אחר כך התקפלנו.

האגיס רצה שאני אדבר איתו מהדרך.

"לא, אין לי דיבורית"

'אז בואי קחי דיבורית, יש לי ספייר'

"לא רוצה"

'נו בואי קחי, אין לך'

"אבל אני לא רוצה"

'טוב אז תני עוד חיבוק'

רבאק.. למה עוד חיבוק ועוד חיבוק ועוד חיבוק?? לא נמאס לכם מזה כבר??

כזו צביעות מצדי.. אוף!

נמאס לי מהקטעים האלה כבר. ומהקטעים של ה"מתגעגע" או "לא ראיתי אותך כבר יום וחצי". זה גורם לי להרגיש לא נוח.

אז נסעתי הביתה עם מוסיקה, ואז קיבלתי הודעה מהאגיס, שביקש שאני אתקשר אליו לפני שאני הולכת לישון. אז התקשרתי, אמרתי לו שפשוט הייתי עייפה ורציתי הביתה. הוא קיבל את זה.

באמת הלכתי לישון.

אם הייתי עם האופנוע הייתי ממשיכה לנסוע. לא פונה הביתה. פשוט ממשיכה לנסוע עוד איזה שעה.

אבל הייתי עם האוטו של אבא.

די.

אין לי כוחות.

אם תשמעו על בחורה שנעלמה בסקוטלנד, אל תתפלאו.

I'll be in the highlands, looking for Connor McLeod.