לאח האמצעי שלי יש כבר מסורת בת 16 שנים לערך, של לעשות מסיבות יומולדת בחצר אצלנו בבית.
היתה תקופה שהמסיבות היו בבריכה של הכפר, אבל סה"כ - הבלגאן תמיד היה בבית.
מכל מקום... בזמן האחרון, יש לי קטע כזה, של לא למצוא את עצמי בנסיבות בהן יש עודף אנשים.
לא יודעת מאיפה זה הגיע.. אבל אני מסתכלת סביב, ולא ממש מצליחה למצוא את מקומי.
עייפה ורצוצה מכל היום (עבודה בבוקר, ואז להגיע הביתה ולהתחיל בישולים בערב כי הבטחתי להכין כל מיני דברים) ישבתי לי בצד והסתכלתי על כל האנשים הללו.
לא ממש הבנתי איפה אני נכנסת לתמונה.
כמעט כולם נשואים עם ילדים (או ילדים בדרך...), או גרושים, או מתחתנים פעם שניה.
ככה זה כשמתקרבים לגיל 40... מסתבר.
לא יודעת...
לא ממש הבנתי איך אני שייכת שם לכל האנשים האלה שאני רואה פעם בשנה, כבר מאז שאני בת 8 בערך.
רק כשהלכו רוב האנשים, ונשארנו הגרעין של המשפחה (המורחבת, כמובן - הורים, אחים חוץ מאחי הבכור, בנות זוג, והמשפחה של חברת האח חתן יום ההולדת), התחלתי להרגיש בנוח.
לא ברור לי למה זה ככה.
ועכשיו אני רק רוצה ללכת לישון...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
