יש המון דברים שמשפיעים על כתיבה.. בעיקר כשמדובר בספר שנקרא בגיל העשרה.

כשקראתי את המאהב של א. ב. יהושע, היה קטע אחד שנשאר לי בזיכרון..

למי שלא קרא את הספר, מדובר בדמות שבתחילת הספר נמצאת בקומה. היא נקראת ודוצ'ה.

"אבן מונחת על סדין לבן. אבן גדולה. הופכים אבן רוחצים אבן מאכילים לאבן והאבן משתינה לאט. הופכים אבן מנקים אבן משקים לאבן ושוב האבן משתינה. נעלמה שמש. חושך. שקט. אבן בוכה למה אני רק אבן בוכה אבן. אין לה מנוחה מתחילה לנוע מתגלגלת בלי רחש מרחפת על קרקע אפורה מלוכלכת מדבר גדול אין כלום ביצה ענקית ארץ מתה שרופה. תועה עד שנתקלת ביתרים מתוחים חבלים נמצאת באוהל אפל נוגעת במעדר. אבן נעצרת אבן שוקעת. שורש רוחש באבן לופת מפורר משתרג בתוכה. אבן לא אבן אבן גוססת ומתחילה לצמוח אבן צומחת אבן צמח צמח בתוך צמחים בתוך שקט מפלס דרך בעפר עולה מאפילה ענף חזק ועוד ענף. גדילה חזקה צמחה מתערבלת עלים בתוך עלים. שמש גדולה בחוץ. יום. צמח גדול וזקן על מיטה. הופכים צמח מנקים צמח משקים תה לצמח והצמח עוד חי."

חשיבות הפיסוק הובהרה לי במלוא עצמתה כשקראתי את הספר הזה.. בהחלט ספר מומלץ.

בגיל 26, צריך כבר להבין שהחיים בנויים ממעגלים. לא כולם נסגרים, ולא כולם חופפים, אבל מעגלים.. מעגלים ומעין קו כזה של סינוס (או קוסינוס.. תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה).

עליות, מורדות.. דרכים עקלקלות.. דברים נפתחים ונסגרים.. אנשים באים והולכים לנו מהחיים. היום לפני שנתיים, הייתי טרייה בחברה. במקצוע. התחלתי לעבוד בחודש ספטמבר לפני שנתיים.

האנשים בחיים שלי היו כל כך אחרים.. היה הבמאי אשר מהיום מוחלף שמו ל"ג'רמי" (אחד הספרים האהובים עליו, היה "שטן", מאת ג'רמי לוון. ספר מעולה, אגב. מומלץ בחום רב!).

אז איפה היינו? אה, כן. היה ג'רמי (AKA הבמאי), היו החתולים, היו מלא אנשים מהפורום שהיום אני כבר לא בקשר איתם.. היו יותר חברים ממה שיכולתי 'לתחזק' פשוט כי.. התחיל להיגמר לי הזמן. ככה זה שמתחילים לעבוד במה שאני עובדת.. אין הרבה זמן ברוב חודשי השנה..

היום לפני שנה.. וואו.. בדיוק התחילו הדיבורים הרציניים על לחפש דירה..

והיום.. היום אני גרה בדירה משלי. כבר לא גרה עם השותפים. אחרי הבלגאנים שהיו בדירה הקודמת.. התרחקתי מכולם. הייתי צריכה זמן עם עצמי. חזרתי לקשר עם מי שרציתי. הבנתי מי תמיד היו החברים האמיתיים שלי, שבאמת לא שופטים, ובאמת באמת יישארו שם no matter what.

נחמד לי.

עכשיו סוכות. חוה"מ. כל אדם שפוי בדעתו, שעובד בעבודה נורמלית, עובד חצאי ימים, או לוקח חופש altogether. מכיוון שאני גם לא שפויה, וגם לא עובדת בעבודה נורמלית, אני מבלה את חוה"מ סוכות שלי באירוע, שמחייב אותי לשבת על קונסולה 17 שעות ביום בערך, ולא לראות את המשפחה או לצאת לטיולים או כל דבר שכזה שכל מי שמסביבי עושה בתקופה הזו, כי אלה ימים אחרונים של שמש..

אז אמנם האנשים שאיתם אנחנו עובדים, נחמדים מאוד מאוד, בפרט - האנשים בצוות הוידאו שיושבים איתי על הקונסולה.. אבל איפשהו.. אני מרגישה כאילו אני מחמיצה משהו.. כל חג וחג אנחנו עובדים. מפסידים ימים שכולם ביחד..

ימים אחרונים של שמש..

כבר קר בלילה.. אני כבר הוצאתי את הפוך, שמחמם אותי מספיק טוב בלילה.. (אבל לא ממש מספק P: )

עכשיו שמתחיל החורף.. צריך רק לקנות שוקו.. שאפשר יהיה לשתות אותו ולהסתכל על הגשם בחלון..

We each have our place.
We each go in one single direction
Treading the path intended for us
Alone
To whatever end.
We each have our place
And no matter what we do
We are where we are
And it is what it is.
We each have our place.

אני שלךָ

ואתה לא יודע את זה.

אני בשבילךָ

ואתה לא יודע את זה.

אני פשוטה כל כך

יודעת מה רוצה

ויודעת מה לא רוצה

ואתה לא יודע את זה.

לו רק ידעתי

איפה אתה מתחבא

עכשיו

ברגע זה

הייתי אוספת אותךָ

בזרועותיי

מניחה אותךָ

בחיקי

ואומרת לךָ

"אל תלך".

אילו רק ידעת

כמה אוהבת

וכמה מעריכה.

אילו רק ידעת

מה אתה בשבילי.

אילו רק היית

קיים.

היה לי יותר קל לכתוב כשהייתי פסימית..

כשהכל נראה רע, וחסר כל אפשרות להשתפר - היה לי הרבה יותר לכתוב.

כי זה הכל עניין של קיצוניות... כשהכי טוב, וכשהכי רע.

אז הכי טוב... כזה הרבה זמן לא היה.

הכי רע.. אני שמחה להגיד שגם זה כבר לא, ולא מעט זמן.

עכשיו טוב לי באופן כללי, אני מרוצה מהחיים שלי, מרוצה מהדרך בה בחרתי (למרות שקצת פגעתי בכמה אנשים, אבל לא היתה ברירה.. ככה זה כשמתרחקים.. הם הבינו בסוף), מרוצה מעצמי (לרוב).

אז הגעתי לכמה מסקנות, שיניתי כמה דברים בסיסיים..

אבל עכשיו רוב הימים.. זה סתם.

לא סתם מבחינת "החיים שלי זה סתם".

סתם מבחינת "אין בי מספיק התרגשות כדי לכתוב הרבה". סתם מבחינת "אין לי מה לפרוק".

אם לומר את האמת לאמיתה... יש ימים שיש לי הרבה מאוד לכתוב... אבל זה יותר הולך למחברת שלי האישית...

למה?

כי אחת ההחלטות שלי, בזמן האחרון, היתה להתחיל להשאיר יותר דברים ביני לבין עצמי. כל מיני מחשבות, כל מיני התלבטויות.. דברים שמלכתחילה לא היו צריכים לצאת לעולם, ועכשיו חזרו למקומם הראוי. אצלי.

אבל שוב.. לא מדובר בשום החלטות הרות גורל, כי אין הרבה כאלה בחיים שלי כרגע.

חיה מיום ליום, משבוע לשבוע..

מחכה לגל הבא שייקח אותי למעלה, לאיפה שהייתי אז.

בינתיים...

צפה.

אולי פשוט תגיד לי מה אתה רוצה

אולי פשוט תסתכל פעם אחת

ישר פנימה

ותגיד לי

מה לעזאזל אתה רוצה