הסתכלתי עליו, וכמעט הצלחתי לראות. אבל הוא תמיד הפנה את המבט. או הצידה, או למעלה, או למטה. אף פעם לא אליי.
חיפשתי משהו שם, מאחורי אותו מסך של חשיבות - עצמית. מסך שירד כשמסביבנו היו אנשים נוספים.
חשבתי שאולי, כשאנחנו לבדנו - המסך יעלה, אפילו מעט מעט, ויאפשר להציץ פנימה. אל אותו מקום עמוק עמוק שחבוי בתוכו.
אבל מעודי לא הצלחתי.
ניסיתי פעם... פעמיים... שלוש... כבר איבדתי את הספירה. והוא עדיין לא פתח את המנעול.
פחות חשיבות עצמית היתה בעיניו כשהיינו רק שנינו, אבל הרבה יותר פחד.
ממה הוא פחד - לא ידעתי.
או שאולי בכלל לא הבנתי... אולי רחמים, או סלידה, או כעס. כבר לא יכולה לדעת איתו.
פעם אחת הוא ניסה. באמת שניסה. הסתכל חזרה. אבל בסוף התייאש ושוב הסיט מבט.
אהבתי.
בחיי שאהבתי. הכי חזק שיכולתי לאהוב. הייתי הולכת בשבילו הכי רחוק שרק יכולתי. הייתי מורידה את הירח בשבילו.
והוא - באותה חשיבות עצמית - אכן חשב רק על עצמו. אני הייתי הצעצוע שלו לשעות הפנאי (מזל שלא היה נשוי...). אני הייתי כמו הילדה בכיתה ט' לתלמיד י"ב - מעריצה שרופה שתעשה כל מה שצריך, שתבוא כל פעם שהוא מבקש עזרה בלי להתווכח או להגיד אף מילה רעה אחת. הייתי אותה אסקופה שבאה ללטף לו את האגו. במעשיי חסרי המלים אמרתי לו "אתה תותח, אתה מלך, אתה כלי עולם. אני שלך לא משנה כמה תשפיל אותי!"
והוא ניצֶל. בעבועַבועַ ניצֶל. המשיך לשחק את המשחק שלו.
ורק אני ישבתי בצד כמו ציפור פצועה. כל פעם מלקקת את הפצעים, חוזרת לעוף ואז נופלת מחדש בעקבות דקירות הסכין שלו.
עדִין הוא לא.
גם שקרן הוא לא... לפחות לא פתולוגי. היו כמה פעמים בהן הוא שיקר לי, ועד היום לא ברור לי למה.
מעולם הוא לא העמיד פנים שיש בינינו משהו שלא היה. אני רציתי דוקא. דמיונות היה השטח שלי.
יותר חלומות מאשר דמיונות.
ידעתי שזה יתמוטט עליי יום אחד.
וזה התמוטט.
כמה קשה יכולה להיות נתינת מכתב? פה טמון אותו סוד שאף אחד לא יודע. מידת הקושי - תלויה במידת הרגש. כמה יותר מרגישים - ככה יותר קשה.
אחרי חצים כל כך מרובים - עדיין הייתי שם. מוכנה להכל, רק שיישאר בחיי. בתור ידיד, בתור יזיז, בתור משהו. הייתי צריכה לקום וללכת כבר עם החץ הראשון... הייתי צריכה לראות מראש לאן זה יוביל.
היתה לו יומולדת. היומולדת השני מאז שפגשתי אותו. בראשון נתתי לו מיניאטורה של האופנוע שהוא חלם עליו.
הפעם רציתי לעשות לו הפתעה. רציתי לקנות לו מקלות סבא ומקטרות ולקחת אותו לארוחה במסעדה. אבל לא הספקתי. פברואר היה חודש עמוס לעייפה.
אפילו כתבתי לו מכתב, שרציתי לתת לו באותו יום, אחרי הארוחה, ואחרי ה"אחרי".
בסוף השתפנתי.
לא השארתי את המכתב שאמר לו "שלום, נמאס לי, אוהבת אותך".
נתתי לו את עצמי בפעם האחרונה ואז הוא נעלם.
חודש לאחר מכן הכל התמוטט.
הייתי פצועה.
הוא לא התעניין אפילו. לא שאל אפילו. לא בא לבקר אפילו.
והתחיל לצאת איתה.
הכל התמוטט.
כעסתי וכאבתי, בכיתי, צעקתי, הרבצתי, בכיתי.
סלחתי, אבל לא באמת.
סליחה מתוך נסיון לא לכעוס.
אבל לא יכולתי להפסיק לכעוס.
התחלתי להתכחש. לנסות להעלים את הכל. אפילו הצלחתי, לזמן לא קצר. היו לי כל כך הרבה בעיות ודאגות לפתור ולהתמודד איתן, שכל הסיפור פסק מלהטריד אותי לתקופה.
ואז נפתרו הבעיות. נעלמו הדאגות. חזרו המחשבות. אותו הכעס חזר להטריד.
כשנסענו לסיני שנה שעברה, חברים ואני, הוא אמר 'אם היא כן אז אני לא'. נפגעתי. אבל סלחתי כי אהבתי. יכולת הסליחה כשאוהבים היא בלתי מבוטלת.
והוא - שלא היה אף פעם במערכת יחסים מעל שלושה חודשים - איתה כבר 4, עוד מעט 5 חודשים.
כשהוא נסע איתה לסיני - זה הציק לי. לא ידעתי למה. עכשיו אני יודעת.
כשהלכנו להלוויה והוא מצא תירוץ נוראי לא לבוא - כעסתי. רתח לי הדם מרוב כעס. ולא הבנתי למה. עכשיו אני מבינה.
רציתי שהוא יבוא. לא כדי לראות אותו. כדי לראות אולי חלק מאותו אדם בו התאהבתי. אולי הוא יצוץ.
אבל גם אז התאכזבתי. לא ממנו בתור אהבה. ממנו בתור בנאדם.
היה לי עצוב. מכל כך הרבה בחינות היה לי עצוב.
היה לי עצוב על חבר שנהרג... היה לי עצוב שאני לא יודעת למה היא כן ואני לא.
ברחתי מהעולם. התחבאתי לי בתוך עצמי בנסיון למצוא את הדרך החוצה.
לא היה לי רע, אבל גם לא יכולתי להגיד שהיה לי טוב. רציתי שוב להיות מאושרת.
לא ידעתי איך.
קצת בכיתי, הרבה כעסתי, בעיקר חשבתי. חשבתי המון. עד שכמעט יצא עשן מאזניי.
ואז קיבלתי.
כן. אני עדיין אוהבת. למה? לא יודעת. רק יודעת שכן.
גם יודעת שלא. יודעת שאין סיכוי, ומעולם לא היה. אבל אוהבת.
הוא מצא מה שהוא חיפש. או מה שהוא צריך. זו לא הייתי אני. זו היתה היא.
אם הייתי יכולה להגיד לו רק עוד משפט אחד, המשפט היה -
"אהבתי. נפגעתי. אהבתי בכל זאת. מאחלת לךָ רק אושר, כי אוהבת עדיין, אבל רוצה קצת אושר משלי. אז שלום".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)