עשר שנים.

כבר לא ילדה, אבל הרצח שלךָ נשאר בעינו, כאחד המאורעות הכי חשובים בחיי הצעירים, אם לא החשוב ביותר.

עשור חלף מאז. אני עדיין זוכרת בדיוק איפה הייתי ועם מי באותו לילה.

"מרכז יצחק רבין" היה חזון של לאה, להנצחת דרכךָ. לא פוליטיקה, ולא דיעות של אדם, כי אם דרכךָ החברתית אשר הטיפה לשלום וסובלנות כלפי הזולת. אותה דרך, אשר נטעה בךָ אמונה בסיסית בטוב ליבם של בני אדם, ושגרמה לךָ להרגיש כאילו אין סכנה מסביבך.

אני יושבת פה, בעמדת הבקרה של הטקס הרשמי של המרכז הלא גמור אשר קרוי על שמךָ (סמל לעבודתךָ הלא גמורה..?), מוקפת בתמונות שלךָ.

סרט רץ ברקע עם קולךָ המדבר. חלק מאותה הקלטה של הנאום אשר נשאתַ באותו יום גורלי זורק אותי חזרה לתדהמה ולכאב של ילדה בת 16 שעולמה חרב עליה.

לפתע פתאום אני כבר לא אישה בת 26 הבטוחה בצעדיה או בדרכה, אלא שוב אותה נערה בת 16 שהבינה באחת את ארעיות החיים. אותה ילדה אשר ביכתה את מות התמימות אשר עקב אחרי מותךָ שלךָ.

יצחק רבין.

לבי מחסיר פעימה לשמע שמךָ.

"מי זה יצחק רבין?" שאלה אותי ילדה קטנה בת 7.

איך את לא יודעת? מה, לא הסבירו לך מי הוא היה, מה הוא עשה, מה הוא רצה לעשות?

כעס בלתי מוסבר תקף אותי על אותה ילדה קטנה שנולדה לאחר מותךָ, ולא אמורה היתה לדעת מי אתה.

עצוב לי.

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" דרשתַ.

המסר שניסיתַ להטמיע, הלך לאיבוד.

דמעותיי זולגות שוב בשמעי את דבריו של איתן הבר.. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הבטחון..."

אותה ילדה החבויה בי מתכרבלת בתוך עצמה, לא רוצה לזכור. לא רוצה לדעת.

היא עדיין מזדהה עם מילותיה של נעה, נכדתך.. "אתה הייתַ, ועודךָ, הגיבור שלנו".

אתה הייתַ, ועודךָ, הגיבור שלי.

אחרון גיבורי מדינת ישראל.

"הצבי ישראל, על במותיך חלל. איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה" (קינת דוד)

התלבטנו.

לבסוף הוחלט לעשות מסע אשכבה.

אני קמה ב10 בבוקר, אחרי שינה טרופה וקצרה.

עולה על האופנוע (שבמקרה מבריק, כי לפני יומיים הייתי איתו במוסך לתקן את הנזילה ולהחליף גלגלי שיניים ושרשרת).

נפגשים בסיירים.

40 אופנועים (מַסוׁ- מֶנוס).

רוכבים רכיבה איטית.

מדורגת (האופנועים ממוקמים בזיגזג לאורך הנתיב)

כמה שהיה לי עצוב, הייתי חייבת להעריך את היופי של כל המצב.

כשהאופנוען 2 אופנועים לפניי זז לשוליים כדי לסדר משהו, האופנוען אחריו זז ימינה.

אני זזתי שמאלה.

ואז הסתכלתי במראה.

כל האופנוענים מאחוריי מתארגנים בהתאם.

ממש מחזה יפה.

רכבנו דרך ראשון, לבית העלמין, כשכל תושבי ראשון לציון בוהים בשיירת האופנועים האיטית, ותוהים בינם לבין עצמם מה גורם לחבורה של אופנוענים להיכנס ככה לראשון בצהרי יום בהיר.

הגענו לבית הקברות.

קשה.

קשה לקבור חבר.

	מי שחלם
	ביצוע: להקת גייסות השריון מילים: דידי מנוסי לחן: יוחנן זראי
	מִי שֶׁחָלַם לוֹ וְנִשְׁאַר לוֹ הַחֲלוֹם. מִי שֶׁלָּחַם, הוּא לֹא יִשְׁכַּח עַל מַה לָחַם, מִי שֶׁנִּשְׁאַר עֵר כֹּל הַלַּיְלָה עוֹד יִרְאֶה אוֹר יוֹם. מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם. מִי שֶׁהִבְטִיחַ לֹא הֵנִיחַ אֶת חַרְבּוֹ. מִי שֶׁקָּרְאוּ לוֹ הוּא צָעַד בְּרֹאשׁ כֻּלָּם מִי שֶׁאָהַב לוֹ – עוֹד צְפוּיוֹת לוֹ אֲהָבוֹת רַבּוֹת. מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יֹאהַב עוֹד לְעוֹלָם. וְהֶהָרִים עוֹד בּוֹעֲרִים בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת וּבֵין עַרְבַּיִם עוֹד נוֹשֶׁבֶת רוּחַ יָם אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כֹּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה עוֹד לְעוֹלָם. מִי שֶׁחָלַם וְהִתְגַּשֵּׁם לוֹ הַחֲלוֹם מִי שֶׁלָּחַם עַד שֶׁשָּׁמַע קוֹל מְנַצְּחִים, מִי שֶׁעָבַר אֶת כֹּל הַלַּיְלָה, וְרָאָה אוֹר יוֹם הוּא לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים. מִי שֶׁהִבְטִיחַ וְזָכָה גַּם לְקַיֵּם מִי שֶׁהִצְלִיחַ לַחְזֹר מִן הַדְּרָכִים מִי שֶׁכָּאַב, אֲבָל הֵבִין שֶׁהַכְּאֵב אִלֵּם הוּא לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים. וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד יִפְרְחוּ בֵּין וּבְתוֹךְ שׁוּחוֹת, הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כֻּלָּם.

בד"כ זה כל כך ערטילאי... רחוק שכזה. יושבים בבית, עם כמה חברים ושומעים במקרה בחדשות "בכביש מ"ס ###, רכב סטה מהכביש, נהרגו ## אנשים. בשעה ## בבוקר/ערב נהרג אופנוען בן ## על אופנוע מסוג ###".

בד"כ, אולי מכירים מישהו שמכיר מישהו שמכיר את ההרוג ואת אותה משפחה מסכנה שנהרסה.

ההודעות שמועלות בפורום, בד"כ מדברות על תאונה קלה, או פציעה והחלמה מהירה. בכל השנתיים שאני בעולם חסר היציבות הזה, אף אחד מחברי הפורום שאני מכירה נהרג.

ופתאום זה הגיע.

יושבת בבית של חברים עם קיש, רואים סרט, פתאום טלפון.

בהתחלה אני לא מתייחסת, כי זה לא טלפון שלי , ואז "תפסיקי. די. מספיק לעבוד עלי.... מה? גם המורכבת??"

אני קופצת מהרביצה הרגועה בה הייתי. מה? מה מורכבת? מי נפל?

"בטח נפצע עוד אחד... אוף, כר נמאס לי מבתי חולים!" אני חושבת לעצמי.

"טוב, אני תכף אתקשר חזרה". טלפון נסגר, ידיים רועדות, העיניים מאדימות... קיש מסתכלת עלי ואומרת לי "נתלא (כינוי בפורום) נהרג"

הלם.

רגע... מה? לא נכון. די.  אבל כן. לאט לאט קולטים ( אבל לא ממש ), ומחזירים צלצול ובודקים מה קרה.

בכביש לכורסי בצפון מעל הכינרת. סיבובים הפוכים בשפע. הוא ירד יחד עם חבר שחיכה למטה. כשהחבר ראה שהוא לא מגיע - הוא עלה חזרה, ואז הוא ראה אותם.

נתלא והמורכבת שלו, שאת שמה איני יודעת, הרחק מאופנוע הפייזר עליו הוא חלם כל כך הרבה זמן, ולפני 3 חודשים  הגשים את החלום.

האמבולנס קבע את מותה של המורכבת במקום. מפרקת שבורה.

את נתלא הצליחו לייצב.

בבית החולים הגוף שלו החליט שקשה לו מדי להתמודד עם הכל והוא פשוט.. נכבה.

אז קמנו ונסענו למגשימים לבית של חברים.

ישבנו, צחקנו קצת, סובבנו סלון, מתחנו כבלים למערכת סטריאו שלהם, ובמשך כל הזמן הזה עוברת לי מחשבה בראש של "לא הכרתי אותו כל כך טוב.. אז למה אני בכל זאת לא מוצאת את עצמי??"

יצא לי לדבר איתו מדי פעם.

בחור באמת מקסים.

מאלה ששולחים לחברות שלהם סטרפסילס עם שליח לעבודה כי הן אומרות להם שהן חולות...

חיבבתי אותו... עד מאוד.

ומאתמול בצהריים הפנים שלו לא עוזבות אותי...

היום אני מתחילה לבכות על הדברים הכי קטנים, ואמא שלי אומרת לי "אבל זו תגובה לא הגיונית!!"

היא לא רואה שזה לא קשור בכלל...

לבי יוצא אל משפחתו ואל חברתו לשעבר (הם נפרדו לפני פחות מחודש... ) שזכרו ירדוף אותם לעד.

זה היה קרוב.

קרוב מדי...

עצוב לי...

שיטטתי בבלוגספירה, כמנהגי כל יום. זה הזכיר לי.

גם את ארז, אבל פתאום נזכרתי בטלי.

זה היה לפני שנתיים וחצי בערך. היה פיגוע בתחנה המרכזית של עפולה. מחבל ירה, ופגע בשלושה אנשים. אדם זקן, ילד, וחיילת.

"הודעה תימסר למשפחות".

הגיעה שעת ערב, אני הייתי באוטו של אבא, בדרך מהבית לחברה. חדשות.

הקריאו את שמות ההרוגים בפיגוע.

פתאום אני שומעת את השם של החיילת - טלי בן ארמון.

השם מהדהד.

עבדתי איתה לפני שהיא התגייסה. היא היתה חברה מאוד מאוד טובה של החבר הראשון שלי, עידן.

הלכתי להלוויה.

כל החבר'ה מהסניף של הבורגר קינג היו שם.

עידן לא הצליח להיכנס. הוא לא יכל להתמודד עם זה.

עמדנו שם, חבורה של אנשים שעבדו איתה כמעט כל יום, דמעות זלגו מעינינו עוד לפני ההספד. הבטן שלי כאבה מרוב עצב וכאב.

אני יודעת שתמיד אומרים על הנופלים רק דברים טובים, וזה תמיד נראה לי מגוחך. אני לא הכרתי את טלי לעומק מספיק כדי להכיר צדדים לא טובים שלה, וגם אם כן - סביר להניח שהייתי שוכחת את כולם.

אני רק זכרתי כמה טובה היא היתה.

לבי יצא אל אחיה שהיה מאוד קשור אליה, ודמעותיי זלגו כל אותו יום.