כעיקרון, רק החברים הקרובים קראו את זה בינתיים, והתלבטתי.
אבל החלטתי לשים את זה פה בכל מקרה.
ג'קי היה מאז ומעולם ילד רציני. תמיד הלך ממקום למקום במהירות הכי גבוהה שהרגליים שלו הסכימו ללכת... תמיד היה לו מה לעשות. כאילו עוד לא סיים משימה אחת וכבר היה בדרכו למשימה הבאה.
דאגות היו לו עד אין סוף; כבר כשהיה בן 13. כשהגיע לגיל 20, פתאום השיער שלו נהיה לבן. הרופאים לא ידעו למה. אבל ג'קי התעורר בוקר בהיר אחד, הלך לחדר האמבטיה לצחצח שיניים, הסתכל על עצמו במראה ולא הצליח לזוז 20 דקות. הוא קיווה שאם הוא יסתכל על ההשתקפות שלו מספיק זמן - היא תחזור לנורמלי.
אבל זה לא עבד.
מאז אותו יום, כל בוקר היה אותו ריטואל - הוא היה מתעורר, מצחצח שיניים, מסתכל על עצמו 20 דקות ואז מתייאש והולך לעבודה.
ג'קי לא עשה צבא. הוא החליט שיש לו דברים הרבה יותר חשובים לעשות בחיים מאשר ללבוש מדים ולרוץ במדבר כמו איזה פְלֵגְמַט. אז הוא הצהיר שהוא פציפיסט והפסיכולוג אמר שצה"ל לא רוצה פציפיסטים.
בגיל 19 הוא התחיל ללמוד. בגיל 20 הוא הספיק לסיים בשנה חומר של שנתיים. מיני גאון הוא היה.
הוא מצא עבודה לשעות של אחרי הלימודים, קנה כמה חליפות עסקים, והתחיל לעבוד וללמוד במקביל. החבר'ה בעבודה היו קוראים לו "סופר-ג'קי". זה תמיד נראה כאילו הוא יכול לעשות הכל.
כשהשיער שלו הלבין - אנשים פתאום לקחו אותו הרבה יותר ברצינות... ג'קי תמיד אמר שבגרות זה עניין של אופי, אבל אז הוא הבין שגם למראֶה יש הרבה מאוד משקל בתפיסה של אנשים.
סופר-ג'קי לא היה יוצא לבלות. הוא תמיד חשב שזה בזבוז זמן. הוא היה יוצא לשתות רק אם היה אורח מחו"ל שצריך היה לבדר.
הוא גם הקפיד לא לישון מעבר ל - 6 שעות בלילה, כדי לדאוג שהוא מפספס רק רבע מהחיים שלו ולא דקה יותר.
כל הרעיון הזה של להיות מחוסר הכרה 1/3 מהחיים שלך נראה לו מופרך ולא הגיוני.
יום אחד נפלה החלטה גורלית במוחו של ג'קי. הוא החליט לוותר על השינה לחלוטין.
בדיוק באותו יום היתה התחלת הנפילה של ג'קי לתוך תהום עמוקה. הוא החליט שעם מדיטציה מתאימה - הוא יוכל לדמות שינה, אבל עדיין להישאר בהכרה ולהספיק לעשות יותר.
אז הוא התחיל לעשות מדיטציה.
ביום הראשון הכל נראה בסדר. גם ביום השני, השלישי ואפילו ברביעי. אם לומר את האמת - בחודש הראשון - הכל נראה מצויין. בחודש השני זה התחיל.
ג'קי קם בבוקר, התרחץ ובהה בעצמו 20 דקו, כרגיל. "מחר יש לי יומולדת 25", הוא הירהר לעצמו. חישוב מהיר חשף שיותר מדי שעות הוקדשו לשינה מתוך 25 השנים הללו. צריך להביס את הסטטיסטיקה ולהוריד את אחוזי השינה.
ג'קי התלבש ויצא לעבודה.
בכביש, במקום מכוניות - היו חד-קֶרֶנים. שלא נבין לא נכון את הסיטואציה - לג'קי זה נראה הגיוני לחלוטין שאנשים יושבים בתוך חד-קֶרֶנים מזכוכית במקום מכוניות. הרי אין כל הבדל בין השניים.
במקום רמזורים היו עצי ערבה שעשו צורות ברוח, ולפיהן אנשים עצרו את החד-קֶרֶנים שלהם. במקום אופנועים היו נשרים ענקיים כמו במיתולגיה, ובמקום חנויות ברחוב היו המון פו-הדובים.
כידוע - הכל מאוד הגיוני.
כשג'קי הגיע לעבודה נגמרו הדמיונות, והוא עבד כרגיל. בדרך הביתה הכל היה כמו בבוקר. שוב - מאוד הגיוני עבור ג'קי.
למחרת ג'קי היה צריך לנסוע מחוץ לעיר. אז הוא נכנס לחד-קרן שלו והתחיל לנסוע.
כשהוא הגיע ליער אליו היה אמור להגיע, הוא קשר את החד-קרן שלו לעץ הכי קרוב, ודגדג את הבטן של הפו הסמוך. החולצה האדומה של פו התרוממה וגילתה גרם מדרגות ארוך ארוך, שבסופו - מועצה של זקני הקהילה. הם בחנו את ג'קי, וג'קי בחן אותם. הוא ידע שהם שופטים אותו.
מלים לא הוחלפו. רק מבטים. מקץ שעות מספר, הזקנים קמו על רגליהם, ובמחיאות כף רמות השתחוו אחד אחד בפני סופר-ג'קי שלנו.
ג'קי נכנס לחד-קרן שלו ונסע הביתה.
הוא נרדם על מיטת העלים שלו וחלם חלומות כתומים. אבל הוא לא באמת נרדם. רק חלק ממנו. שאר הג'קי המשיך, כמובן, לעבוד.
ככה עבר חודש, ועוד חודש ועוד חודש. סופר-ג'קי חי בעולם שלו, עם חד-קֶרֶנים, ועצי ערבה ופו הדובים, אבל אף אחד מסביבו לא ידע, כי בעצם - מי הכיר את ג'קי?
מקץ 3 חודשים דברים התחילו באמת להשתבש.
יום אחד הרוח העיפה לו את העלים של המיטה, הערבות נבלו, החד-קרן שלו התקלקל והוא לא הצליח למצוא את הפו-הדוב של המשרד שלו.
הוא התהלך כסהרורו (או... לא כמו כי בעצם הוא לא ישן 4 חודשים...) ברחובות, מחפש לשווא אחרי הפו-הדוב שלו אבל פתאום כולם נראו לו אותו דבר.
מה עושים במקרה כזה?
סופר-ג'קי לא ידע.
הוא התיישב על צב-ים והתחין לתהות על קנקנו של סופר-ג'קי. התחיל לנתח את מצבו. אבל מכיוון שעד היום הכל נראה לו הגיוני - אז כנראה שיש סיבה למה הוא לא מוצא את הפו-הדוב שלו.
ככה עברו שעות. במשרד של ג'קי התחילו לדאוג כשהגיעה השעה 12 בצהריים וג'קי עדיין לא הגיע, ולא התקשר להודיע איפה הוא.
אז שלחו את מיכה הסנג'ר לחפש אותו. מיכה באמת מצא את ג'קי, ושאל אותו מה קרה. ג'קי הכיר את מיכה מהפו-הדוב שלו, אז הוא אמר לו שהחד-קרן שלו התקלקל והוא לא מוצא את פו-הדוב. מיכה הבטיח לעזור לו למצוא אותו.
כשהם הגיעו חזרה למשרד, מיכה שם את ג'קי במשרד שלו ומיד הלך למנכ"ל לספר לו על החד-קרן ועל הפו-הדוב. המנכ"ל ישב שם, ולא ידע אם לצחוק או לבכות.
הוא איבד את הסופר-ג'קי שלו. הוא ידע את זה. אבל עכשיו צריך לעזור לו לחזור להיות לפחות ג'קי רגיל. אז הוא הביא את סופר ג'קי למחלקה הפתוחה. ג'קי היה בא כל בוקר, מדבר עם כמה אנשים, ובצהריים נוסע למשרד.
אבל הטיפול לא עזר, והרופאים לא הבינו למה. הם החליטו לאשפז את ג'קי לכמה ימים. אחרי 3 ימים הזריקו לו סם שינה. ג'קי נרדם.
היו לו חלומות הזויים עם חד-קֶרֶנים ופו-הדובים, וצבי ים ועולם שבו הוא אף פעם לא מאבד את הפו-הדוב שלו.
ג'קי היה אמור להתעורר אחרי 12 שעות.
ג'קי ישן שבועיים. הוא לא היה בקומה, הוא פשוט ישן.
ישן וחלם.
כשהוא התעורר הוא ידע שהוא ראה את הפו-הדוב האחרון שלו.
הרופאים בחלוקים הלבנים הכניסו את ג'קי לטיפול שבועי כדי שהוא לא ינסה שוב להפסיק לישון.
כל בוקר הוא היה קם, מצחצח שיניים, בוהה בעצמו 20 דקות, מתלבש ויוצא לעבודה.
פתאום הכל מסביבו נראה לו כל כך אפור, שלא היה אפילו טעם להתלבש ולצאת מהבית.
הוא היה הרבה יותר שמח עם החד-קֶרֶנים שלו, והפו-הדובים והצבי-ים.
אבל הם אמרו שאסור לו להפסיק לישון.
אז הוא התחיל לשתות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
