הנסיכה האבודה

שוב בוכה לתוך הכרית. הכל שטויות, דברים קטנים ואני ממשיכה לבכות. אני אוהבת את הכרית שלי היא ספגה כל כך הרבה דמעות שלי ולא סיפרה עליהם לאיש. אני יכולה לסמוך עליה, תמיד לפנות אליה כשאני רוצה לפרוק, לבכות.

מסתכלת הצידה, על הזוגי שלי ששוכב ישן. מסתכלת איך הוא שונה מהילד שהיה שוכב לידי לפני שנים. תווי הפנים שלו השתנו, או אולי הדרך בה אני מסתכלת עליו. הוא ישן שלו, לא מודע למה שאני עוברת עם עצמי. אולי עדיף כך. אולי לא. אני לא יודעת. האמת אני גם לא יודעת מה לעשות.

זה הדברים הקטנים. הדברים הקטנים והמעצבנים. אבל הם סימנים לבעיות אחרות.

נמאס לי שהוא לא עושה כלום (!), אבל ממש כלום בבית, הכל אני עושה לבד או שהוא מתקשר להזכיר לי לעשות דברים שהוא יכול גם לעשות בטלפון אחד... נמאס לי שהוא אלוף ב'האצלת סמכויות'- אני עושה בשבילו דברים שהוא צריך לטפל בהם, ואם לא אני- אז אמא שלו. הוא כל כך טוב בזה שהוא ממשיך לא לעשות כלום- בטח, למה שהוא יעשה? תמיד יש מי שיעשה את זה בשבילו...

נמאס לי שהוא לא אומר תודה. הכל מובן מעליו בשבילו. למה לומר תודה? כשאני מבשלת בשבילו (כי לא בא לו מה שיש במקרר ומה איכפת לו שיום למחרת יש לי מבחן- אני אפסיק ללמוד ואבשל לו- טרוואלי, לא?), כשאני עושה דברים. אף פעם אני לא שומעת ממנו תודה- אף פעם! ובדר"כ יש אוסף של תלונות על כל דבר. למה? כמה? איפה? ולא משנה התשובה תמיד הוא יודע על משהו טוב יותר.. פאק, אז תעשה את זה בעצמך!

נמאס לי שאני אשמה בהכל, אבל בהכל! למה? מה קשור אלי בכלל? זה לא משנה- זאת אשמתי...

זה לא חדש. אז למה אני בוכה? זה כך כבר 12 שנים שאנחנו יחד... בכיתי על זה בעבר. למה אני ממשיכה לבכות גם עכשיו? למה?

כשהחלטתי להתחתן איתו ידעתי שהוא כזה. אומנם באותה תקופה הכל היה נפלא! נהדר... אבל ידעתי שזה מה שהוא וידעתי שהכל יפול עלי וחשבתי לעצמי האם אני מוכנה לזה? עניתי לעצמי שכן. ידעתי שהוא לא יתמוך בי, ידעתי שממנו אני לא אשמע תודה. והחלטתי לקבל את זה. החלטתי! ידעתי והחלטתי... חשבתי לעצמי שאני אוכל ללמוד לחיות כך, רק אני צריכה להפנים את זה  (חשבתי שאני כבר קיבלתי את זה עכשיו רק נותר לי להפנים) ואז אני אוכל להיות שלמה עם חיי איתו.

איזו תמימות. איזו טיפשות. עשיתי החלטה שאני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בה. אני לאט לאט נסדקת, כל פעם שזה קורה זאת כמו עוד מכה קטנה שאני מקבלת והמכות מצטברות.. עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת... אני לא מצליחה לשים מאחורי את מה שהיה בעבר וכל מכה, אפילו קטנטנה, נוספת על הגל עד שיש לי בלב. זה יוצא לגמרי מפרופורציה בגלל המטען הרגשי העודף. ואני באמת חשבתי שאני מקבלת החלטה מושכלת- אבל אני לא יודעת כמה אני יכולה לעמוד בזה.

אני יודעת שזה יעבור ותכף תגיע תקופה טובה והכל יהיה נהדר.

ואני גם יודעת שזה יחזור.

שוב

ושוב

ושוב...

הצעתי שנלך יעוץ זוגי, אבל הוא סרב. פעם קודמת שהוא סרב היינו במסלול התרסקות שהוביל לפרידה שלנו. נכון שהמצב כיום לא כזה, אבל אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אוכל להחזיק מעמד...

אני מחפשת זוג זרועות חזקות וחמות. אפילו להשכרה... צריכה להתפרק קצת ואין לי איפה...