הנסיכה האבודה

 

על אוירת הסוף קורס שיש אצלי כבר סיפרתי. אבל עכשיו אפילו מתמיד. ואני נהנת מכל רגע! (חוצפה מצידי! אבל למי איכפת?!)

שבוע שעבר העברתי חפיפה מסודרת לשתי הבנות שיחליפו אותי ואף הצעתי להן המשך עזרה בכל מה שירצו. הצעתי להן עזרה בעוד כמה דברים ובכלל גיליתי נדיבות יתרה בנושא. אני, חשבתי לתומי, שהן ישמחו לנצל את ההצעה הנדיבה שלי ואפילו התחרטתי לרגע שהצעתי בכלל, למי יש כוח לשתי קרציות? במיוחד כשיש לי כל כך הרבה דברים אחרים לעשות (כמו לאכול צהריים כל יום עם חברה אחרת). למזלי הן לא בקשו כלום. אפילו לא שאלה קטנה... ברגע הראשון נעלבתי, הרי נדיבות שכזאת ממני היא מקרה נדיר ביותר וזה שהן לא ניצלו זאת אפילו פגע לי באגו לרגע קט. בשניה שאחריה חשבתי לעצמי שאם להן זה לא חשוב מספיק, אז למה שלי יהיה איכפת כל כך?! ומאותו רגע כבר לא ממש איכפת לי. הרי העברתי להן חפיפה מסודרת ומקיפה, עכשיו הן צריכות לטפל בדברים ולעשות את העבודה- לא אני. משלב זה ואילך (שזה היה בשבוע שעבר) אני עובדת פחות ופחות כל יום, עד שהגעתי למצב בו כל היום עבודה שלי מסתכם בלאכול צהריים עם חברה. באחד הימים אפילו אכלתי בראנצ' ושתי צהריים ופגשתי 4 חברות באותו יום(!). שחיתות! אבל מה זה כייף!

השבוע אני חוזרת להיות מקורקעת עד העבודה החדשה שבה אני לא אוכל לעסוק בפעילות החביבה עלי שהיא לאכול צהריים עם חברות.

אני נפרדת מחיי החופש!