יש אופוריה באוויר בתקופה של סיום עבודה על סרט. לא מדובר כאן בחדוות היצירה שמתלווה להולדתה של כל יצירת אומנות, זה שייך לתחום אחר, שכולל, בהמשך, גם האושר והחרדה שמתלווים לתהליך שבו היצירה פוגשת קהל. האופריה הראשונית של היא קודם כל של הקלה. "זה עומד להגמר", העול הנוראי שרבץ על כתפי במשך חודשים, הלחץ האטומי, ההיסטריה, המחשבות הטורדניות החגות במעגלים אינסופיים, כל אלו עומדים להסתיים ושוב אפשר יהיה לנשום אוויר מלוא הריאות. שמחה זה משהו שבא אחר-כך.
זה היה אמור להיות סרט מאוד פשוט, סיפור על זוג חברים עם עבר רומנטי, היא עומדת לטוס לגרמניה עם אהבת חייה והוא בדרך לחתונה עם בחורה שהוא לא בטוח לגביה. הם יוצאים למסע לילי ברחובות ת"א, פוגשים טיפוסים, רבים, משלימים, ובדרך מנסים להבין אם הם עשו בחירות נכונות בחיים. והסרט מצטלם לייב, במהלך לילה אחד. אבל כמו כל דבר פשוט, מסתבר שזה הדבר הכי מסובך בעולם. אגב, אם כבר להוסיף קצת שמן למדורת היומרנות, אז כל הסרט מצולם כסדרה של וואן שוטים.
העריכה הסתבכה, לקחתי כמה שבועות הפסקה כדי להחלים מהתאונה, עבדנו במרץ והנה פתאום רואים את האור שבקצה המנהרה. מפאת המורכבות שבעשיית סרט יש הרבה רגעים שבהם אתה בטוח שזה פשוט לא יקרה, שאין סיכוי שכל האלמנטים יצליחו להתחבר, וכשזה קורה, זה אשכרה מפתיע. האבסורד הוא שבסופו של תהליך כל-כך ארוך ומייגע עוד אפשר להגיע למסקנה שבסך הכל זה היה כיף גדול.
הילה וידור ודניאל ברוק
צילום: חגי בן כוזרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
