הוא הניח את המגש עם הקומקום והכוסות על השולחן ואמר בחיוך של ילד שמנסה לרצות את הוריו שזה תה עם אופיום. החזקתי את הכוס ביד אך חששתי לשתות. אסף שתה ראשון ואמר שהתה הזה הרבה יותר טעים מהתה שהוא הכין קודם לכן. שאלתי את דני איך זה, הוא אמר "זה מגעיל, אבל טוב." שתיתי. הטעם היה דוחה. אבל טוב.
היא נכנסה למיטה ואמרה שהיא רוצה חיבוק...
ריי נתקף בכאב שיניים, כל ערב הוא היה מגרגר מי-ים שהוא הביא איתו בבקבוק של מים מינרליים, מסיבות השמורות איתו הוא החליט שיש בהם כוחות מרפא הטובים לכאב שיניים. כל חצי שעה הוא היה שואל "דני, מה השעה אצלך?" ולפעמים אני הייתי עונה, ולפעמים דני.
"אני לא רוצה לעזוב," היא אמרה. "זה אף פעם לא יהיה כל-כך טוב."
"זה תמיד יהיה כל-כך טוב." אמרתי. "זה פשוט ככה."
"איזה ספר אתה קורא?" שאל אותי בחור מתולתל, שמאוחר יותר גיליתי שקוראים לו עדי והוא לומד איתי באוניברסיטה. "אני פשוט רואה שזה המינגווי, כמו בשיר של מאיר אריאל."
הרמתי את עיני, ולמרות שידעתי מה אני קורא, הבטתי בכריכה. "A Moveable Feast" אמרתי.
"אה," הוא אמר. "זה לא זה."
"איזה ספר יש בשיר?"
"הממ... זרמים באי, משהו כזה..."
"'איים בזרם'."
"כן."
"באמת תרגום יפה."
"קראת את זה?"
"לא."
לאור הירח הים נראה תפוח ורך כמו שמיכה גדולה ושחורה, במרחק של כמה מטרים מהחוף נצנצו הזהרונים מתחת לפני המים, נקודות כספית זעירות שמתלקחות לרגע ושוב נעלמות.
"תראה את הכוכב הזה שם," אמרה דורית והצביעה אל השמיים. "הוא הכוכב הכי נוצץ, זה בטח כוכב הצפון."
"לא." אמר דני והתרומם ממושבו. "זה כוכב הצפון." הוא הצביע לכוכב אחר שהיה מרוחק יותר.
"אבל הכוכב ההוא יותר נוצץ." אמרה דורית, מאוכזבת מעט משום שהכוכב שלה איבד מיוקרתו.
"אבל זה כוכב הצפון." התעקש דני.
רוח חמימה נשבה, וכשהרגשתי שהעיניים שלי כמעט נעצמות הדלקתי עוד סיגריה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
