אתה לוחש אפוף עשן

זה רק אני או שכתבי הניו-אייג' (העידן החדש) מזכירים באופן מחשיד את ימי הביניים?

כל המטאפורות והמשלים שלהם תמיד עוסקים בעבודת אדמה ושיט בקנו, בעולם הניו-אייג' עדיין יש נפחים וכל בוקר אנו קמים כדי לחלוב את העז. כל הדברים האלה באמת מאוד רומנטיים ויפים כשיוצאים לנופש של שבוע בסיני, או כשנוסעים להודו לכמה חודשים. אבל הספרים האלה אינם פונים לבדואים, הקהל שלהם הוא בעיקר יאפים בעולם המערבי המתועש, הפוסט מודרניסטי. האמת החדשה שמציע לנו המערב היא ערבוב של נוסטלגיה לימי הביניים וחוכמת המזרח. האם מעצבי האמת הזאת דורשים מאיתנו להתעלם מהמציאות בה אנחנו (והם) חיים? המחשבה כי מה שהיה נכון לעובד האדמה ולנפח יכול להתאים גם לטכנאי המחשבים ולמנכ"ל נראית לי מופרכת מיסודה. העיוורון הניו -אייג'י מסרס את עצמו בכך שהוא אינו מתמודד עם העולם כפי שהוא היום. לומר כי אנשים נשארו אנשים, גם בימי הביניים וגם היום, זו אמירה יפה, אך נטולת תוכן. בהשוואה בין חיי לחייו של אוגוסטינוס רב השונה על הדומה.

הציווילזציה, המדע וטכנולוגיה מאפשרים לנו את המרחק (כוונתי היא למרחק מנטאלי; השנים והמרחק הגיאוגרפי אינם גדולים כל כך כפי שנדמה לעיתים) להביט אחורה ומזרחה ולהתקנא בתמימותם (לא בלי שמץ של התנשאות) ובחזותם הרוחנית של ההודים, שאין אנו יודעים עליהם דבר מעבר לתחפושת החד-מימדית שהחלטנו להלביש עליהם (ההודו של הניסויים הגרעיניים והסכסוך עם פקיסטן נשארת נסתרת מעיניהם של רוב הטיילים הישראלים).

ההרגשה שלי כשאני קורא ספר ניו-אייג' היא שהכוונות יפות אך לא רלוונטיות. בסופו של דבר רק מעטים מאיתנו יוותרו על הנוחות של מכוניתם, או על ההיגיינה שמאפשרת לנו האמבטיה ומערכת הביוב, כדי לזכות בהכרה רוחנית גבוהה יותר. לשילשולים אין שום ערך נוסטלגי.